تفسير فصول الآباء
פרק א - משנה א
משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ {ב}, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה {ג}. הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים, הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין, וְהַעֲמִידוּ {ד} תַלְמִידִים הַרְבֵּה, וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:
ר"ע מברטנורה מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי. אוֹמֵר אֲנִי, לְפִי שֶׁמַּסֶּכֶת זוֹ אֵינָהּ מְיֻסֶּדֶת עַל פֵּרוּשׁ מִצְוָה מִמִּצְוֹת הַתּוֹרָה כִּשְׁאָר מַסֶּכְתּוֹת שֶׁבַּמִּשְׁנָה, אֶלָּא כֻּלָּהּ מוּסָרִים וּמִדּוֹת, וְחַכְמֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם גַּם כֵּן חִבְּרוּ סְפָרִים כְּמוֹ שֶׁבָּדוּ מִלִּבָּם בְּדַרְכֵי הַמּוּסָר כֵּיצַד יִתְנַהֵג הָאָדָם עִם חֲבֵרוֹ, לְפִיכָךְ הִתְחִיל הַתַּנָּא בְּמַסֶּכֶת זוֹ מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, לוֹמַר לְךָ שֶׁהַמִּדּוֹת וְהַמּוּסָרִים שֶׁבְּזוֹ הַמַּסֶּכְתָּא לֹא בָּדוּ אוֹתָם חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה מִלִּבָּם, אֶלָּא אַף אֵלּוּ נֶאֶמְרוּ בְּסִינַי: מִסִּינַי. מִמִּי שֶׁנִּגְלָה בְּסִינַי {א}: לִזְקֵנִים. שֶׁהֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ. וְאוֹתָם הַזְּקֵנִים לִזְקֵנִים אֲחֵרִים עַד שֶׁהִגִּיעוּ לִתְחִלָּתָם שֶׁל נְבִיאִים שֶׁהֵן עֵלִי הַכֹּהֵן וּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי: לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. מֵאָה וְעֶשְׂרִים זְקֵנִים הָיוּ. זְרֻבָּבֶל שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מָרְדְּכַי בִּלְשָׁן, שֶׁהָיוּ בִּימֵי עֶזְרָא כְשֶׁעָלוּ מִן הַגּוֹלָה בְּבַיִת שֵׁנִי. וּמִכְּלָלָם, חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי וּנְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה וְחַבְרֵיהֶם. וְנִקְרְאוּ כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה לְפִי שֶׁהֶחֱזִירוּ הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ [יוֹמָא סט:] שֶׁמֹּשֶׁה אָמַר (דְּבָרִים י) הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, בָּאוּ יִרְמְיָה וְדָנִיֵּאל וְלֹא אָמְרוּ גִּבּוֹר וְנוֹרָא, וְהֵם הֶחֱזִירוּם כְּבַתְּחִלָּה, לְפִי שֶׁאָמְרוּ הֵן הֵן גְּבוּרוֹתָיו הֵן הֵן נוֹרְאוֹתָיו, שֶׁאִלְמָלֵא כֵן הֵיאַךְ אֻמָּה כָּזוֹ יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בִּפְנֵי כַּמָּה אֻמּוֹת: הֵם אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה דְבָרִים. הַרְבֵּה דְּבָרִים אָמְרוּ, אֶלָּא שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ אָמְרוּ [הֵן] שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קִיּוּם הַתּוֹרָה: הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין. שֶׁאִם בָּא דִּין לְפָנֶיךָ פַּעַם וּשְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ, לֹא תֹאמַר דִּין זֶה כְּבָר בָּא לְפָנַי וְשָׁנִיתִי וְשִׁלַּשְׁתִּי בּוֹ, אֶלָּא הֱווּ מְתוּנִים, כְּלוֹמַר מַמְתִּינִים קֹדֶם שֶׁתִּפְסְקוּ הַדִּין: וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה. לַאֲפוֹקֵי מֵרַבָּן גַּמְלִיאֵל דְּאָמַר [בְּרָכוֹת כח.] כָּל תַּלְמִיד שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ אַל יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, קָא מַשְׁמַע לָן שֶׁמְּלַמְּדִין תּוֹרָה לְכָל אָדָם וְאֵין צָרִיךְ לִבְדֹּק אַחֲרָיו, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה יָדוּעַ מֵעִנְיָנוֹ שֶׁמַּעֲשָׂיו מְקֻלְקָלִים וְסָאנֵי שׁוּמְעָנֵיהּ. אִי נַמִּי אַשְׁמוֹעִינַן [יְבָמוֹת סב:] שֶׁאִם הֶעֱמִיד תַּלְמִידִים בְּבַחֲרוּתוֹ יַעֲמִיד תַּלְמִידִים בְּזִקְנוּתוֹ, דִּכְתִיב (קֹהֶלֶת יא) בַּבֹּקֶר זְרַע זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ: וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה. גָּדֵר שֶׁלֹּא יָבֹא לִגַּע בְּאִסּוּר תּוֹרָה, כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת לָעֲרָיוֹת, וּשְׁבוּת לְשַׁבָּת. דִּכְתִיב (וַיִּקְרָא יח) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי, עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {א} כְּשֶׁנִּגְלָה בְסִינַי קִבְּלָהּ בִּכְלָלוֹתֶיהָ וּפְרָטֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ, וְלֹא נִתְחַדְּשָׁה לוֹ הֲלָכָה, וְכִדְאִיתָא בְּתוֹרַת כֹּהֲנִים שֶׁהֵבִיא רַשִׁ"י בִּתְחִלַּת פָּרָשַׁת בְּהַר סִינַי. וּלְהוֹרָאָה זוֹ אָמַר מִסִּינַי. וְלֹא דָּבָר רֵיק הוּא, שֶׁהֲרֵי זֶה אוֹת עַל הַדָּת, אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁקִּבְּלוּהָ, בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ, הַתַּלְמִידִים בָּנִים הֵם לַה', מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ הַכֹּל קִבֵּל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים, וְכִדְדָרְשִׁינַן בִּמְגִלָּה כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} וּמְסָרָהּ כוּ'. מַה שֶּׁקִּבֵּל מָסַר לִיהוֹשֻׁעַ. אֲבָל בְּמֹשֶׁה לֹא יוּכַל לוֹמַר שֶׁנִּמְסְרָה לוֹ, כִּי לֹא נִמְסַר לוֹ שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים, כִּמְבֹאָר בְּמַסֶּכֶת רֹאשׁ הַשָּׁנָה דַּף כ"א: {ג} וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ כוּ'. כְּלוֹמַר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּל הַכְּנֵסִיָּה הָיוּ נְבִיאִים נִמְסְרָה לָהֶם הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ כוּ'. אֲבָל אַחַר כָּךְ שֶׁנִּתְמַעֲטוּ הַדּוֹרוֹת לֹא נִמְסְרָה כֻּלָּהּ, אֲבָל קִבֵּל כָּל אֶחָד כְּפִי כֹּחוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם הַתּוֹרָה שֶׁבְּיָדוֹ קַבָּלָה הִיא אִישׁ מִפִּי אִישׁ עַד מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: {ד} וְהַעֲמִידוּ. אָמְרוּ לְשׁוֹן עֲמִידָה, לְפִי שֶׁמִּיְמוֹת מֹשֶׁה עַד יְמוֹת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ לוֹמְדִין בַּעֲמִידָה וְהָרַב יוֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְלִי נִרְאֶה לְשׁוֹן וְהַעֲמִידוּ, לְהַעֲמִידָם בַּהֲבָנַת אֲמִתָּה שֶׁל תּוֹרָה [וְעִם שֶׁיִּהְיוּ הַתַּלְמִידִים הַרְבֵּה], כִּי זֶהוּ עֲמִידָה וְקִיּוּם, וְשֶׁקֶר אֵין לוֹ רַגְלַיִם: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם כבר בארנו בפתיחת מאמרינו בזה החבור תואר הקבלה איך היתה ואין הכונה הנה אלא לפרש דברי החסידים והמוסרים לבד לזרז לקנות קצת המדות מהם אותם שתועלתם גדולה וכאן נאריך להזהיר מקצת פחיתיות שנזקן גדול והשאר אפרש המלות לבד ומקצת העניינים מפני שענייניהם מבואר מלבד במעט מהם:
הוו מתונים בדין. שיאחרו לחתוך הדין ולא יפסיקוהו מהרה עד שיבינוהו שאפשר שיתגלו להם עניינים שלא היו נגלים בתחלת המחשבה:
ועשו סייג לתורה. ר"ל הגזירות והתקנות אשר ירחיקו האדם מן העבירות כמו שאמר יתברך ושמרתם משמרתי ונאמר בפירושו עשו משמרת למשמרתי: (רמב"ם)
פרק א - משנה ב
שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק הָיָה מִשְּׁיָרֵי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. הוּא הָיָה אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַתּוֹרָה וְעַל הָעֲבוֹדָה וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים:
ר"ע מברטנורה מִשְּׁיָרֵי. מִשִּׁיּוּרֵי. שֶׁלְּאַחַר שֶׁמֵּתוּ כֻּלָּן נִשְׁתַּיְּרָה הַקַּבָּלָה בְּיָדוֹ. וְהוּא הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל אַחַר עֶזְרָא: הוּא הָיָה אוֹמֵר. כְּלוֹמַר כָּךְ הָיָה מְרַגְּלָא בְּפוּמֵיהּ תָּמִיד. וְכֵן כָּל רַבִּי פְּלוֹנִי אוֹמֵר, הוּא הָיָה אוֹמֵר, שֶׁבְּמַסֶּכְתָּא זוֹ, פֵּרוּשָׁן הָיָה רָגִיל לוֹמַר כֵּן תָּמִיד: הָעוֹלָם עוֹמֵד. לֹא נִבְרָא הָעוֹלָם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ: עַל הַתּוֹרָה. שֶׁאִלְמָלֵי לֹא קִבְּלוּ {ה} יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה לֹא נִבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, דִּכְתִיב (יִרְמְיָה לג) אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי [שַׁבָּת פח.]: וְעַל הָעֲבוֹדָה. עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת. שֶׁכָּךְ שָׁנִינוּ בְּמַסֶּכֶת תַּעֲנִית [כז:], שֶׁאִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּמוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ {ו}. וּמָצִינוּ שֶׁבִּשְׁבִיל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִקְרִיב נֹחַ נִשְׁבַּע [הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא] שֶׁלֹּא יָבִיא מַבּוּל לָעוֹלָם. הֲרֵי שֶׁהָעוֹלָם עוֹמֵד עַל הַקָּרְבָּנוֹת: וְעַל גְּמִילוּת חֲסָדִים. דִּכְתִיב (תְּהִלִּים פט) עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. וּגְמִילוּת חֲסָדִים, הוּא לְשַׂמֵּחַ חֲתָנִים, וּלְנַחֵם אֲבֵלִים, וּלְבַקֵּר חוֹלִים, וְלִקְבֹּר מֵתִים, וְכַיּוֹצֵא בָזֶה: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {ה} וְקָשְׁיָא לִי, שֶׁאִם כֵּן אֵינָהּ אַזְהָרָה כְּלָל וְאֵינוֹ דּוֹמֶה לְאִינָךְ. וְלִי נִרְאֶה דְּהַיְנוּ הַהִגָּיוֹן וְלִמּוּד הַתּוֹרָה, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב אִם לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} וּבְמַסֶּכֶת מְגִלָּה מְסַיֵּם, שֶׁנֶּאֱמַר אִם לֹא בְרִיתִי וְגוֹ' לֹא שָׂמְתִּי. שֶׁבִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים הִבְטִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִים יְקֻיַּם בְּרִיאַת הָעוֹלָם בִּזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם יאמר שבחכמה והיא התורה ובמעלות המדות והם גמילות חסדים ובשמירת מצות התורה הם הקרבנות תהיה התמדת תקון העולם וסידור מציאותו על הדרך השלם: (רמב"ם)
פרק א - משנה ג
אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ {ז} קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים {ט} הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא {י} עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם:
ר"ע מברטנורה פְּרָס. לְשׁוֹן עֶרֶךְ. בְּעֶרְכֶּךָ, מְתַרְגְּמִינַן פּוּרְסָנֵיהּ. וְהוּא מַה שֶּׁאָדָם נוֹתֵן לְמִי שֶׁעָבַד אוֹתוֹ וְהוּא אֵינוֹ חַיָּב בַּדִּין לִתֵּן לוֹ כְּלוּם {ח}, כְּמוֹ מַה שֶּׁיִּתֵּן אָדָם לִבְנוֹ קָטָן אוֹ לְאִשְׁתּוֹ אוֹ לְעַבְדּוֹ מִפְּנֵי קוֹרַת רוּחַ שֶׁעָשׂוּ לוֹ. וַאֲפִלּוּ לְתִקְוַת פְּרָס כָּזֶה לֹא יַעֲבֹד אָדָם אֶת בּוֹרְאוֹ, אֶלָּא מֵאַהֲבָה בִּלְבַד: וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם. אַף עַל פִּי שֶׁאַתָּה עוֹבֵד מֵאַהֲבָה עֲבֹד גַּם כֵּן מִיִּרְאָה. שֶׁהָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה זָרִיז בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה, וְהָעוֹבֵד מִיִּרְאָה נִזְהָר מִמִּצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה, וְנִמְצֵאת דַּעֲבוֹדָתוֹ שְׁלֵמָה. וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל, עֲבֹד מֵאַהֲבָה עֲבֹד מִיִּרְאָה. עֲבֹד מֵאַהֲבָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִשְׂנֹא דַּע שֶׁאַתָּה אוֹהֵב וְאֵין אוֹהֵב שׂוֹנֵא. עֲבֹד מִיִּרְאָה, שֶׁאִם בָּאתָ לִבְעֹט דַּע שֶׁאַתָּה יָרֵא וְאֵין יָרֵא בּוֹעֵט: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {ז} אִישׁ סוֹכוֹ. הָיָה אָדוֹן לְמָקוֹם הַנִּקְרָא סוֹכוֹ. מִלְּשׁוֹן אִישִׁי כֹּהֵן גָּדוֹל: {ח} וּכְלוֹמַר שֶׁזֶּה הַהֶפְרֵשׁ שֶׁיֵּשׁ בֵּין פְּרָס לְשָׂכָר, כִּי הַשָּׂכָר הוּא שֶׁנִּתָּן בְּדִין: {ט} כַּעֲבָדִים כוּ'. אָמַר בְּכַ"ף הַדִּמְיוֹן וְגַם כָּפַל דְּבָרָיו אֶלָּא הֱווּ כוּ', וְדִקְדֵּק בִּלְשׁוֹנוֹ וְלֹא אָמַר אֶלָּא תִּהְיוּ כוּ', וְגַם קָרָא לָעוֹבְדִים עַל מְנַת כוּ' עֲבָדִים, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא נִטְעֶה בְּשׁוּם צַד לוֹמַר שֶׁאָסוּר הוּא לַעֲבֹד עַל מְנַת כוּ', דְּזֶה אֵינוֹ, דְּגַם הָעוֹבֵד כֵּן צַדִּיק גָּמוּר הוּא וְעוֹבֵד ה' מִקְרֵי [וּבְחִנָּם טָעוּ צָדוֹק וּבַיְתּוֹס, אֶלָּא שֶׁהָיָה לוֹ לְפָרֵשׁ שֶׁיְּהֵא מְפֹרָשׁ לְכָל שׁוֹמֵעַ], אֲבָל בָּא לְהוֹרוֹת שֶׁיֵּשׁ מַעֲלָה וּמַדְרֵגָה יוֹתֵר גְּדוֹלָה, וְהוּא הָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה. וּבָא לְהַזְהִירֵנוּ שֶׁנִּהְיֶה גַּם כֵּן מֵהָעוֹבְדִים מֵאַהֲבָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ בָּזֶה: {י} שֶׁלֹּא וְכוּ'. וְנֻסְחָא אַחֲרִינָא עַל מְנַת שֶׁלֹּא וְכוּ'. וְלֹא הֲבִינוֹתִי אוֹתָהּ נֻסְחָא, דְּלֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר לַעֲבֹד עַל מְנַת וְעַל תְּנַאי שֶׁאִם יִתֵּן לוֹ שָׂכָר שֶׁלֹּא יַעַבְדֵהוּ. וְלֹא קַשְׁיָא הֲרֵי גַּם הָעוֹבֵד שֶׁלֹּא עַל מְנַת כוּ' יוֹדֵעַ הוּא שֶׁסּוֹף הַשָּׂכָר לָבֹא וַהֲרֵי הוּא מְקַוֶּה אֶל הַגְּמוּל, זֶה אֵינוֹ, שֶׁהָעוֹבֵד מֵאַהֲבָה הוּא שֶׁבְּעֵינָיו מְקַצֵּר תָּמִיד בָּעֲבוֹדָה וְחוֹשֵׁב בְּנַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא עָבַד כָּרָאוּי לוֹ לְרֹב אַהֲבָתוֹ בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וְאַדְּרַבָּה יָרֵא לְנַפְשׁוֹ פֶּן יֶחֱטָא בְּקַצְּרוֹ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְאָשֵׁם. וְזוֹ שֶׁסִּיֵּם וִיהֵא מוֹרָא שָׁמַיִם כוּ', כִּנָּהוּ בְּשֵׁם שָׁמַיִם, לוֹמַר שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הַיִּרְאָה מֵעֹנֶשׁ חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא יִרְאָה מִצַּד גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרַךְ. תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם פרס יקרא הגמול אשר יגמל האדם ממי שאין לו טובה עליו אבל יעשה זה על דרך החסד והחנינה כמו שיאמר אדם לעבדו או לבנו הקטן או לאשתו עשה לי כך וכך ואתן לך דינר או שנים זהו ההפרש אשר בין פרס לשכר כי השכר הוא שינתן בדין ואמר זה החסיד שאתם לא תעבדו הש"י ע"מ שייטיב לכם ויגמלכם חסד ותקוו לגמול ותעבדוהו בעבורו ואמנם עבדוהו כעבדים שאינם מקוים להטבה ולא לגמילות חסד רצה בזה שיהו עובדין מאהבה כמו שאמרנו בפרק י' מסנהדרין ואם כל זה לא פטרן מן היראה ואמר עם היותכם עובדים מאהבה לא תניחו היראה לגמרי ויהי מורא שמים עליכם כי כבר בא בתורה המצוה ביראה והוא אמרו את ה' אלהיך תירא ואמרו החכמים עבוד מאהבה עבוד מיראה ואמרו האוהב לא ישכח דבר ממה שצוה לעשותו והירא לא יעשה דבר ממה שהוזהר מעשותו כי ליראה מבוא גדול במצות לא תעשה וכ"ש במצות השמעיות והיו לזה החכם שני תלמידים שם האחד צדוק ושם השני ביתוס וכאשר שמעו שאמר זה המאמר יצאו מלפניו ואמר האחד לחברו הנה הרב אמר בפירוש שאין לאדם לא גמול ולא עונש ואין תקוה כלל כי לא הבינו כונתו וסמך האחד מהן ידי חברו ויצאו מן הכלל והניחו התורה. התחברה לאחד כת אחת ולחברו כת אחרת וקראום החכמים צדוקים וביתוסים וכאשר לא היו יכולים לקבץ הקהלות לפי מה שהגיע להם מן האמונה שזאת האמונה הרעה תפריד הנקבצים כ"ש שלא תקבץ הנפרדים נטו להאמין הדבר שלא יכלו לכזבו אצל ההמון שאילו היו מוציאין אותו מפיהם היו הורגין אותם ר"ל דברי תורה ואמר כל אחד לסיעתו שהוא מאמין בתורה וחלק על הקבלה שאינה אמתית וזה לפטור עצמם מן המצות המקובלות והגזרות והתקנות אחר שלא יכלו לדחות הכל הכתוב והמקובל ועוד שהתרחב להם הדרך לפירוש כי לאחר ששב הפי' בבחירתם היה יכול להקל במה שירצה ולהכביד במה שירצה כפי כונתו אחר שאינו מאמין כלל בעיקר ואמנם בקשו דברים המקובלים אל קצת בני אדם לבד ומאז יצאו אלו הכתות רעות ויקראו באלו הארצות ר"ל מצרים קראים ושמותם אצל החכמים צדוקים ובייתוסים והם אשר התחילו להשיב על הקבלה ולפרש כל הפסוקים כפי מה שיראה להם מבלתי שישמעו לחכם כלל הפך אמרו יתברך על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל: (רמב"ם)
פרק א - משנה ד
יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם קִבְּלוּ מֵהֶם {יא}. יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ בֵית וַעַד לַחֲכָמִים, וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם, וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם:
ר"ע מברטנורה יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם. כָּל הַתַּנָּאִים הַנִּזְכָּרִים בְּפֶרֶק זֶה זוּג זוּג פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי קִבְּלוּ מִפְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, הָרִאשׁוֹן מֵהֶם נָשִׂיא וְהַשֵּׁנִי אַב בֵּית דִּין: יְהִי בֵיתְךָ בֵית וַעַד לַחֲכָמִים. כְּשֶׁיִּרְצוּ הַחֲכָמִים לְהִתְקַבֵּץ וּלְהִוָּעֵד, יִהְיֶה בֵּיתְךָ מוּכָן לְדָבָר זֶה, שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִים לוֹמַר נִתְקַבֵּץ בַּבַּיִת שֶׁל פְּלוֹנִי. שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּלְמֹד מֵהֶם אֵיזֶה דְּבַר חָכְמָה. מָשְׁלוּ מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְנִכְנָס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל בַּשָּׂם, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָקַח כְּלוּם, מִכָּל מָקוֹם רֵיחַ טוֹב קָלַט וְהוֹצִיא עִמּוֹ: וֶהֱוֵי מִתְאַבֵּק בַּעֲפַר רַגְלֵיהֶם. כְּלוֹמַר שֶׁתֵּלֵךְ אַחֲרֵיהֶם. שֶׁהַמְהַלֵּךְ מַעֲלֶה אָבָק בְּרַגְלָיו, וְהַהוֹלֵךְ אַחֲרָיו מִתְמַלֵּא מֵאָבָק שֶׁהוּא מַעֲלֶה בְּרַגְלָיו. פֵּרוּשׁ אַחֵר, שֶׁתֵּשֵׁב לְרַגְלֵיהֶם עַל הָאָרֶץ. שֶׁכָּךְ הָיוּ נוֹהֲגִים, שֶׁהָרַב יוֹשֵׁב עַל הַסַּפְסָל וְהַתַּלְמִידִים יוֹשְׁבִים לְרַגְלָיו עַל גַּבֵּי קַרְקַע: וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בְצָמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם. כְּאָדָם צָמֵא שֶׁשּׁוֹתֶה לְתֵאָבוֹן, וְלֹא כְּאָדָם שָׂבֵעַ שֶׁקָּץ בִּמְזוֹנוֹ שֶׁמּוֹאֵס אֲפִלּוּ בִּדְבָרִים הָעֲרֵבִים וְטוֹבִים: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {יא} קִבְּלוּ מֵהֶם. פֵּרוּשׁ מִשִּׁמְעוֹן וְאַנְטִיגְנוֹס. הָרְמָ"ה. וְיֵשׁ סְפָרִים גָּרְסֵי מִמֶּנּוּ. וְכָתַב הַמִּדְרַשׁ שְׁמוּאֵל שֶׁהִיא הַגִּרְסָא הַמְּדֻקְדֶּקֶת אִם הֻחְזְקָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם בית ועד. בית מועד ר"ל שתשים ביתך מוכן להתקבץ החכמים תמיד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות עד שכשיאמר אדם לחבירו אנה אתחבר עמך אנה אועד עמך יאמר לו בבית פלוני: (רמב"ם)
פרק א - משנה ה
יוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם אוֹמֵר, יְהִי בֵיתְךָ פָתוּחַ לִרְוָחָה, וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ, וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה. בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ, קַל וָחֹמֶר בְּאֵשֶׁת חֲבֵרוֹ. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל זְמַן {יב} שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה, גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ, וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְסוֹפוֹ יוֹרֵשׁ גֵּיהִנֹּם:
ר"ע מברטנורה יְהִי בֵיתְךָ פָתוּחַ לִרְוָחָה. כְּבֵיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁהָיָה פָּתוּחַ לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרְכוּ הָאוֹרְחִים לְהַקִּיף לִמְצֹא הַפֶּתַח: וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתְךָ. וְלֹא יִקְנֶה עֲבָדִים לְשַׁמְּשׁוֹ. מוּטָב שֶׁיֵּהָנוּ יִשְׂרָאֵל מִנְּכָסָיו וְלֹא זֶרַע כְּנַעַן הָאָרוּר: בְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ. מִדְּקָאָמַר עִם הָאִשָּׁה וְלֹא אָמַר עִם אִשָּׁה, לָמַדְנוּ שֶׁבְּאִשְׁתּוֹ אָמְרוּ. אִית דִּמְפָרְשֵׁי, בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה בִּלְבַד, שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה. וּמִדִּבְרֵי הַמִּשְׁנָה נִרְאֶה, דַּאֲפִלּוּ בְּאִשְׁתּוֹ טְהוֹרָה. וְכֵן אָמְרוּ חֲזַ"ל [חֲגִיגָה ה'] מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁבֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ מַגִּידִין לוֹ בִּשְׁעַת הַדִּין. אֶלָּא אִם כֵּן צָרִיךְ לְפַיְּסָהּ לִדְבַר מִצְוָה, כְּגוֹן רַב דְּשָׂח וְשָׂחַק וְעָשָׂה צְרָכָיו: מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים. רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ שֶׁסִּדֵּר הַמִּשְׁנָיוֹת כְּתָבָהּ, מִדִּבְרֵי חָכָם זֶה שֶׁאָמַר וְאַל תַּרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה לָמְדוּ חֲכָמִים לוֹמַר, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה שִׂיחָה עִם הָאִשָּׁה גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ. מָצָאתִי כָּתוּב, כְּשֶׁאָדָם מְסַפֵּר לְאִשְׁתּוֹ קוֹרוֹתָיו כָּךְ וְכָךְ אֵרַע לִי עִם פְּלוֹנִי, הִיא מְלַמֶּדְתּוֹ לְחַרְחֵר רִיב, כְּגוֹן קֹרַח שֶׁסִּפֵּר לְאִשְׁתּוֹ מַה שֶּׁעָשָׂה מֹשֶׁה שֶׁהֵנִיף אֶת הַלְּוִיִּים תְּנוּפָה, וֶהֱבִיאַתּוּ בִּדְבָרֶיהָ לִידֵי מַחֲלֹקֶת. אִי נַמִּי, מִתּוֹךְ שֶׁהוּא מְסַפֵּר לָהּ שֶׁחֲבֵרָיו גִּנּוּהוּ וּבִיְּשׁוּהוּ אַף הִיא מְבַזָּה אוֹתוֹ בְּלִבָּהּ, וְזֶה גּוֹרֵם רָעָה לְעַצְמוֹ: וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תוֹרָה. שֶׁנִּמְשַׁךְ אַחַר דְּבָרִים בְּטֵלִים וְאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {יב} כָּל זְמַן כוּ'. בֵּין בִּהְיוֹתָהּ טְמֵאָה, שֶׁהַדִּבּוּר מֵבִיא לִידֵי תַּאֲוָה וְהַתַּאֲוָה לִידֵי מַעֲשֶׂה, וְאֵין לְךָ רָעָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ שֶׁגּוֹרֵם לְעַצְמוֹ. וּבֵין שֶׁהִיא טְהוֹרָה, שֶׁיּוֹתֵר טוֹב הָיָה שֶׁבַּזְּמַן הַהוּא יִהְיֶה עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר וּבוֹטֵל מִדִּבְרֵי תּוֹרָה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְנֻסְחָא אַחֶרֶת מְדֻיֶּקֶת, כָּל הַמַּרְבֶּה: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם פתוח. שיהא לך שער פתוח לדרך הולכי דרכים שכל הולך בדרך שיצטרך לדבר או ירעב או יצמא יכנס לבית מיד:
ויהיו עניים בני ביתך. יאמר שצריך שיהיו שמשין העניים והדלים והוא יותר ראוי מקנות העבדים וכך היו החכמים מגנים קנות העבדים ומשבחים מי שהעניים שמשיו ובני ביתו:
באשתו אמרו. ידוע שהשיחה עם הנשים על הרוב הוא בעניני המשגל מפני זה אמר שהרבות השיח עמהן אסור כי הוא גורם רעה לעצמו ר"ל שיקנה פחיתות מדות לנפשו והוא רוב התאוה:
ובוטל מדברי תורה. מבואר הוא שמאבד הזמן בעסקים אחרים:
וסופו יורד לגיהנם. בעבור שתביא אליו זאת השיחה מן המרי ויתחייב עליו העונש: (רמב"ם)
פרק א - משנה ו
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר {יג}, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת:
ר"ע מברטנורה עֲשֵׂה לְךָ רַב. רַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִהְיוֹת לְךָ רַב, עֲשֵׂה אוֹתוֹ רַב עָלֶיךָ וְלֹא תִּלְמֹד בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמְךָ. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, עֲשֵׂה לְךָ רַב, שֶׁיְּקַבֵּל לוֹ רַב אֶחָד שֶׁיִּלְמֹד מִמֶּנּוּ תָּמִיד, וְלֹא יִלְמֹד הַיּוֹם מֵאֶחָד וּלְמָחָר מִן הָאַחֵר. וְאַף עַל גַּב דִּבְמַסֶּכֶת עֲבוֹדָה זָרָה [דַּף י"ט] אָמְרוּ הַלּוֹמֵד תּוֹרָה מֵרַב אֶחָד אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה, כְּבָר פֵּרְשׁוּ וְאָמְרוּ הָנֵי מִלֵּי בִּסְבָרָא, שֶׁטּוֹב לוֹ לִשְׁמֹעַ סְבָרַת הָרַבִּים, אֲבָל לְעִנְיַן גְּמָרָא, מֵחַד רַב מְעַלֵּי, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִפְגֹּם לִשָׁנֵיהּ: וּקְנֵה לְךָ חָבֵר. וַאֲפִלּוּ אַתָּה צָרִיךְ לִקְנוֹתוֹ בְּדָמִים יְקָרִים וּלְפַזֵּר עָלָיו מָמוֹן כְּדֵי שֶׁתִּקְנֶה אַהֲבָתוֹ {יד}. אֲבָל בְּרַב לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר קְנֵה לְךָ רַב, שֶׁהָרַב צָרִיךְ לְלַמֵּד בְּחִנָּם: וֶהֱוֵי דָן אֶת כָּל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. כְּשֶׁהַדָּבָר בְּכַף מֹאזְנַיִם וְאֵין לוֹ הֶכְרֵעַ לְכָאן וּלְכָאן, כְּגוֹן אָדָם שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מִמַּעֲשָׂיו אִם צַדִּיק אִם רָשָׁע וְעָשָׂה מַעֲשֶׂה שֶׁאֶפְשָׁר לְדוּנוֹ לִזְכוּת וְאֶפְשָׁר לְדוּנוֹ לְחוֹבָה, מִדַּת חֲסִידוּת הִיא לְדוּנוֹ לְכַף זְכוּת. אֲבָל אָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּרָשָׁע, מֻתָּר לְדוּנוֹ לְחוֹבָה, שֶׁלֹּא אָמְרוּ אֶלָּא הַחוֹשֵׁד בִּכְשֵׁרִים לוֹקֶה בְּגוּפוֹ [שַׁבָּת צז.], מִכְּלָל שֶׁהַחוֹשֵׁד בִּרְשָׁעִים אֵינוֹ לוֹקֶה: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {יג} וּקְנֵה כוּ'. וְלֹא אָמַר וּקְנֵה לְךָ תַּלְמִיד, שֶׁאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה, לַעֲשׂוֹת הָאָדָם עַצְמוֹ לְרַב וְלוֹמַר תִּלְמַד מִמֶּנִּי, כְּמוֹ שֶׁעוֹשִׂים בָּאֲרָצוֹת הַלָּלוּ. דֶּרֶךְ חַיִּים. וְלִי נִרְאֶה דְּלֹא קָשֶׁה מִידֵי, דִּכְבָר הִזְהִיר וְהַעֲמִידוּ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יד} חֶבְרָתוֹ הֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר. אֲבָל תְּחִלַּת דְּבָרָיו לְקוּחִים מִדִּבְרֵי הָרַמְבַּ"ם, וְלֹא אֲמָרָם לְעִנְיַן חֶבְרַת הַלִּמּוּד, שֶׁכָּתַב שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם שֶׁיִּקְנֶה אוֹהֵב לְעַצְמוֹ שֶׁיִּתַּקְּנוּ בּוֹ מַעֲשָׂיו וְכָל עִנְיָנָיו כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא כוּ'. וְצָרִיךְ שֶׁיִּשְׁתַּדֵּל כוּ' שֶׁיִּמְשְׁכֵהוּ לְאַהֲבָתוֹ: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם עשה לך רב. ר"ל אפי' לא יהיה ראוי להיות לך לרב אבל שים אותו לך לרב עד שתדמה בו שהוא מלמד ויעלה בידך בעבור זה למוד החכמה כי אין למוד האדם מעצמו כלמודו מזולתו שהלמוד מעצמו טוב הוא אבל למודו מזולתו יתקיים בידו יותר והוא יותר מבואר אפי' היה כמוהו בחכמה או למטה הימנו וכן בארו בפירוש זאת המצוה. ואמר וקנה לך חבר זכר אותו בלשון קנייה ולא אמר עשה לך חבר או התחבר לאחרים הכונה בזה שצריך לאדם שיקנה אוהב לעצמו שיתקנו בו מעשיו וכל עניניו כמו שאמרו או חברותא או מיתותא ואם לא ימצאהו צריך להשתדל בו בכל לבו ואפילו אם יצטרך שימשכנו לאהבתו עד שישוב אוהב ולא יסור מהמשך תמיד אחר רצונו עד שתתחזק אהבתו כמו שיאמרו בעלי המוסר כשתאהב לא תאהב על מדותיך ואמנם תאהב על מדת אהוביך וכשיכוין כל אחד משני האהובים אל זאת הצואה יהיה כונת כל אחד משניהם להפיק רצון חבירו ויהיה כונת שניהם יחד דבר אחד בלא ספק. ומה טוב מאמר אריסטוטלוס האהוב אחד הוא והאוהבים ג' מינים אוהב תועלת אוהב מנוחה ואוהב מעלה אמנם אוהב תועלת כאהבת שני השותפים ואהבת המלך ומחנהו ואמנם אוהב מנוחה הוא ב' מינים אוהב הנאה ואוהב בטחון אמנם אוהב הנאה כאהבת הזכרים לנקבות וכיוצא בהם. ואמנם אוהב בטחון הוא שיהיה לאדם אוהב תבטח נפשו בו לא ישמר ממנו לא במעשה ולא בדבור ויודיעהו כל עניניו הטוב מהם והמגונה מבלתי שירא ממנו שישיגהו בכל זה חסרון לא אצלו ולא זולתו כי כשיגיע לאדם בטחון באיש זה השעור ימצא מנוחה גדולה בדבריו ובאהבתו הרבה. ואוהב מעלה הוא שיהיה תאות שניהם וכונתם לדבר אחד והוא הטוב וירצה כל אחד להעזר בחבירו בהגיע הטוב ההוא לשניהם יחד וזה האוהב אשר צוה לקנותו והוא כאהבת הרב לתלמיד והתלמיד לרב:
והוי דן את כל האדם לכף זכות. ענינו כשיהיה אדם שלא תדע בו אם צדיק הוא אם רשע ותראהו שיעשה מעשה או יאמר דבר שאם תפרשהו על דרך אחת יהיה טוב ואם תפרשהו על דרך אחרת יהיה רע קח אותו על הטוב ולא תחשוב בו רע אבל אם יהיה האדם נודע שהוא צדיק מפורסם ובפעולות הטובות ונראה לו פועל שכל עניניו מורים שהוא פועל רע ואין אדם יכול להכריעו לטוב אלא בדוחק גדול ואפשר רחוק הוא ראוי שתקח אותו שהוא טוב אחר שיש שום צד אפשרות להיותו טוב ואין מותר לך לחשדו ועל זה אמרו כל החושד בכשרים לוקה בגופו וכן כשיהיה רשע ויתפרסמו מעשיו ואחר כן ראינוהו שיעשה מעשה שכל ראיותיו מורות שהוא טוב ויש בו צד אפשרות רחוק לרע ראוי להשמר ממנו ושלא תאמן בו שהוא טוב אחר שיש בו אפשרות לרע ועל זה נאמר (גם) כי יחנן קולו אל תאמן בו וגו' וכשיהי' בלתי ידוע והמעשה בלתי מכריע לא' משני הקצוות צריך בדרך החסידות שתדין לכף זכות איזה קצה שיהיה משני הקצוות: (רמב"ם)
פרק א - משנה ז
נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר {טו} לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת {טז}:
ר"ע מברטנורה הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע. שֶׁלֹּא תִּלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו. וְעוֹד, שֶׁלֹּא תִּלְקֶה עִמּוֹ בְּמַפַּלְתּוֹ, דְּאוֹי לָרָשָׁע וְאוֹי לִשְׁכֵנוֹ: וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע. שֶׁכָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַמִּתְדַּבֵּק לָרְשָׁעִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם נוֹטֵל שָׂכָר כַּיּוֹצֵא בָּהֶם. לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְנִכְנָס לְבֵיתוֹ שֶׁל בּוּרְסִי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לָקַח מִמֶּנּוּ כְּלוּם, מִכָּל מָקוֹם רֵיחַ רַע קָלַט וְהוֹצִיא עִמּוֹ: וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת. שֶׁלֹּא תֹּאמַר רָשָׁע זֶה מַעֲשָׂיו מַצְלִיחִין אֵלֵךְ וְאֶדָּבֵק עִמּוֹ הוֹאִיל וְהַשָּׁעָה מְשַׂחֶקֶת לוֹ, לְכָךְ אָמַר וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת, כְּלוֹמַר דַּע שֶׁמְּהֵרָה תָּבֹא עָלָיו פֻּרְעָנוּת כִּי פִּתְאֹם יָבֹא אֵידוֹ: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {טו} הַרְחֵק כוּ'. שְׁכֵנוֹ שֶׁקָּרוֹב לוֹ אָמַר בּוֹ לְשׁוֹן הַרְחָקָה. וּבְרָשָׁע שֶׁאֵינוֹ שְׁכֵנוֹ לֹא הֻצְרַךְ לוֹמַר הַרְחֵק, שֶׁאֵינוֹ קָרוֹב, רַק הִזְהִיר שֶׁלֹּא יִתְחַבֵּר לוֹ. וְאָמַר בְּשָׁכֵן, רַע וְלֹא רָשָׁע, לְפִי שֶׁשְּׁכוּנַת הָרָשָׁע הִיא רָעָה לִשְׁכֵנוֹ וְקִרְבָתוֹ הֶזֵּק גָּדוֹל, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּשֶׁאֵינוֹ שְׁכֵנוֹ אֵין רִשְׁעוֹ גּוֹרֵם לָאָדָם שׁוּם רַע אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רַע לַשָּׁמַיִם אֶלָּא אִם כֵּן הוּא מִתְחַבֵּר אֵלָיו. רַב יוֹסֵף ן' שׁוּשָׁן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {טז} וְאַל כוּ'. וְלֹא אָמַר שֶׁיִּדְאַג מִן הַפֻּרְעָנוּת, כִּי דָּבָר זֶה מִדָּה מְגֻנָּה מִי שֶׁהוּא דּוֹאֵג מִן הַפֻּרְעָנוּת. אֲבָל אַל יִתְיָאֵשׁ כוּ' כַּאֲשֶׁר עָשָׂה הָמָן שֶׁהָיָה בָּטוּחַ בְּגֹדֶל עָשְׁרוֹ וּכְהֶרֶף עַיִן נֶהֱפַךְ עָלָיו הַצְלָחָתוֹ. וְזֶהוּ לְשׁוֹן וְאַל תִּתְיָאֵשׁ. דֶּרֶךְ חַיִּים: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם אל תתחבר לרשע. במין אחד ממיני האהבה והחברה כדי שלא תלמד ממעשיו וכבר בארנו בפרקים הקודמים כי ילמד אדם מהפחיתיות בחברת הרשעים ואמר כשתחטא וזו תראה חוטא לא תבטח ותאמר שהשם יתברך לא יענישהו אלא בעולם הבא ולא תתיאש מהנקם ממנו מהרה על החטא ההוא: (רמב"ם)
פרק א - משנה ח
יְהוּדָה בֶן טַבַּאי וְשִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוּדָה בֶן טַבַּאי אוֹמֵר, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִרְשָׁעִים {יט}. וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כְזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין:
ר"ע מברטנורה אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. כְּאוֹתָן אֲנָשִׁים שֶׁעוֹרְכִים וּמְסַדְּרִים טַעֲנוֹת בַּעֲלֵי הַדִּין {יז} לִפְנֵי הַדַּיָּנִים. שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְגַלּוֹת דִּינוֹ לְאֶחָד מִבַּעֲלֵי הַדִּין וְלוֹמַר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ {יח} בִּשְׁבִיל שֶׁתִּזְכֶּה בְּדִינְךָ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁהַדִּין עִמּוֹ. פֵּרוּשׁ אַחֵר, כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין, כִּגְדוֹלֵי הַדַּיָּנִין. וּבְתַלְמִיד הַיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ מְדַבֵּר, שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה עַצְמוֹ כִּגְדוֹלֵי הַדַּיָּנִים לְדַבֵּר לִפְנֵי רַבּוֹ כְּפוֹסֵק אֶת הַדִּין. עוֹרְכֵי, לְשׁוֹן עַרְכָּאוֹת שֶׁל נָכְרִים [גִּטִּין ט:] י:, עַרְכָּאוֹת שֶׁל בֵּית דָּוִד. וּמִפִּי אֲחֵרִים שָׁמַעְתִּי, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כִּגְדוֹלֵי הַדַּיָּנִים לָכוֹף בַּעֲלֵי דִּינִים שֶׁיָּבֹאוּ לַדִּין לְפָנֶיךָ: יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִרְשָׁעִים. שֶׁלֹּא יַטֶּה לִבְּךָ לְאֶחָד מֵהֶם לוֹמַר אִישׁ פְּלוֹנִי חָשׁוּב הוּא וְלֹא יִטְעֹן טַעֲנַת שֶׁקֶר. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן, אֵין אַתָּה רוֹאֶה לוֹ חוֹבָה: כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין. שֶׁלֹּא תַּחְשֹׁד הַחַיָּב לוֹמַר גַּזְלָן הָיָה זֶה, אֶלָּא תֹּאמַר שֶׁמָּא טוֹעֶה הָיָה וְלֹא נִתְכַּוֵּן לִגְזֹל {כ}. אִי נַמִּי, נִתְחַיֵּב אֶחָד מֵהֶם שְׁבוּעָה וְנִשְׁבַּע, לֹא תֹּאמַר לַשֶּׁקֶר נִשְׁבַּע: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {יז} וּמַה שֶּׁכָּתַב בִּתְחִלַּת דְּבָרָיו שֶׁעוֹרְכִין כוּ', לֹא שֶׁהֵם מַטְעִימִים בְּעַצְמָם לִפְנֵי הַדַּיָּנִים, אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁמְגַלִּין לְבַעַל דִּין לוֹמַר לוֹ עֲשֵׂה כָּךְ הֲרֵי זֶה כְּאִלּוּ הֵם טוֹעֲנִים בִּפְנֵי הַדַּיָּנִים. רַשִׁ"י. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יח} וְלֹא אָמַר תְּהֵא טוֹעֵן כָּךְ. אֶלָּא רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁמַּשִּׂיאוֹ עֵצָה לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה, כְּהַהוּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בְּפֶרֶק ד' דִּכְתֻבּוֹת בְּדִין רְפוּאָה שֶׁאֵין לָהּ קִצְבָּה שֶׁנִּפְרָעִין מִנִּכְסֵי הַבַּעַל, וְיָעַץ לָהֶם רַבִּי יוֹחָנָן קוּצוּ לָהּ מִידֵי. אֲבָל לֹא סָלְקָא דַּעְתָּךְ שֶׁיִּטְעַן לְבַעַל דִּין דִּבְרֵי אָוֶן וּמִרְמָה, שֶׁאֵלּוּ הֵם רְשָׁעִים גְּמוּרִים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יט} כִּרְשָׁעִים. אֲבָל שְׁנֵיהֶם כְּצַדִּיקִים לֹא, שֶׁאִם כֵּן לֹא יְחַפֵּשׂ בְּטַעֲנוֹתֵיהֶם וְיָדִין כָּל אֶחָד לְכַף זְכוּת וְלֹא יֵרֵד לַאֲמִתַּת הַדִּין. אֲבָל כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶם בְּעֵינָיו כִּרְשָׁעִים יְחַפֵּשׂ בְּטַעֲנוֹתֵיהֶם שֶׁל כָּל אֶחָד כוּ', וּבִשְׁבִיל כָּךְ יֵרֵד לַאֲמִתַּת הַדִּין. דֶּרֶךְ חַיִּים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כ} דַּהֲוָה אֲמֵינָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא לְמִחְשָׁד אֵין זֶה בִּכְלָל וֶהֱוֵי דָּן כוּ' לְכַף זְכוּת. צְרִיכָא: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם עורכי הדיינין. הם אנשים שלומדים הטענות והדינין עד שיהיו בקיאים בני אדם בדיניהם שהם מחברים שאלות ותשובות כשיאמר הדיין כך ענה כך וכשיטעון בעל הדין כך תהי' תשובתך כך כאילו הם עורכין הדין ובעלי הדין לפניהם ולזה קראו' עורכי הדיינין כאלו ערכו הדינין לפניהם והזהירם מהדמות להם רצה לומר ללמד אחד מבעלי הדין טענה שתועילהו ויאמר לו אמור כך או תכחש על דרך כך וכך ואע"פ שידע בו שהוא העשוק ושחברו טוען עליו שקר לפי מה שהוא חושב באמת עם כל זה אין מותר לו שילמדהו טענה שתצילהו ותועילהו כלל: (רמב"ם)
פרק א - משנה ט
שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטָח אוֹמֵר, הֱוֵי מַרְבֶּה לַחְקֹר אֶת הָעֵדִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא מִתּוֹכָם יִלְמְדוּ לְשַׁקֵּר:
ר"ע מברטנורה וֶהֱוֵי זָהִיר בִּדְבָרֶיךָ. שֶׁלֹּא יֹאמַר הַדַּיָּן שֶׁמָּא כָּךְ וְכָךְ הָיָה מַעֲשֶׂה, אוֹ אִם הָיָה הַדָּבָר כָּךְ הָיָה פְּלוֹנִי זַכַּאי, וּמִתּוֹךְ דְּבָרִים הַלָּלוּ לוֹמֵד בַּעַל הַדִּין אוֹ הָעֵדִים לוֹמַר דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה: (ר"ע מברטנורה).
רמב"ם ( אין פירוש על משנה זו) (רמב"ם)
פרק א - משנה י
שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן קִבְּלוּ מֵהֶם. שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת:
ר"ע מברטנורה שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. גֵּרֵי צֶדֶק הָיוּ {כא}, וּמִבְּנֵי בָּנָיו שֶׁל סַנְחֵרִיב הֵם. וְשָׁמַעְתִּי שֶׁמִּפְּנֵי שֶׁהָיָה אַבְטַלְיוֹן אַב בֵּית דִּין נִקְרָא בְּשֵׁם זֶה, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ אַב לַקְּטַנִּים. כִּי טַלְיָא בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, קָטָן, כְּמוֹ [מְגִלָּה ה:] אָמַר רַב יוֹחָנָן כַּד הֲוֵינָא טַלְיָא, כְּשֶׁהָיִיתִי קָטָן. לֵיתוּ טַלְיָא וְטַלְיָתָא [יְבָמוֹת קיד.] יָבִיאוּ קָטָן וּקְטַנָּה. אַף כָּאן אַבְטַלְיוֹן אֲבִיהֶן שֶׁל יְתוֹמִים קְטַנִּים: אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה. אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ בְּמַה לְּהִתְפַּרְנֵס {כב}, חַיָּב לַעֲסֹק בִּמְלָאכָה. שֶׁהַבַּטָּלָה מְבִיאָה לִידֵי שִׁעֲמוּם [כְּתֻבּוֹת נט:]: וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת. וְלֹא תֹּאמַר אָדָם גָּדוֹל אֲנִי וּגְנַאי לִי לַעֲסֹק בִּמְלָאכָה, דְּאָמַר לֵיהּ רַב לְרַב כַּהֲנָא [פְּסָחִים קיג.], פְּשֹׁט נְבֵלְתָא בַּשּׁוּק וְטֹל אַגְרָא, וְלֹא תֵימָא כַּהֲנָא אֲנָא גַּבְרָא רַבָּא אֲנָא וְסַנְיָא בִּי מִלְּתָא. פֵּרוּשׁ אַחֵר, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת, הִתְרַחֵק מִלִּנְהֹג שְׂרָרָה עַל צִבּוּר, שֶׁהָרַבָּנוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ: וְאַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת. כְּדֵי לִטֹּל רַבָּנוּת עַל יָדֶיהָ. אִי נַמִּי, אַל תִּתְוַדַּע לָרָשׁוּת, שֶׁלֹּא יַעֲבִירוּךָ עַל דַּעַת קוֹנְךָ, כְּמוֹ שֶׁאֵרַע לְדוֹאֵג הָאֲדוֹמִי. לָרָשׁוּת, הַשְּׂרָרָה קְרוּיָה רָשׁוּת, מִפְּנֵי שֶׁהָרְשׁוּת בְּיָדָהּ לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנָהּ: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {כא} אֵין לְפָרֵשׁ שֶׁהֵם עַצְמָם הָיוּ גֵּרִים, שֶׁאִם כֵּן אֵיךְ הָיָה אֶפְשָׁר לְמַנּוֹתָן נָשִׂיא וְאַב בֵּית דִּין. אֶלָּא שֶׁבָּאוּ מִן גֵּרִים. וּבְוַדַּאי אִמָּן מִיִּשְׂרָאֵל הָיוּ, וְלָכֵן הָיוּ מֻתָּרִים לְמַנּוֹתָן נָשִׂיא וְאַב בֵּית דִּין. דֶּרֶךְ חַיִּים: {כב} דְּהַשְׁתָּא אֵינוֹ עוֹשֶׂה הַמְּלָאכָה מִפְּנֵי שְׂכָרָהּ אֶלָּא לְאַהֲבָתָהּ בְּעַצְמָהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם רשות זה הוא השלטנות ואלו שלש מדות יש בהן תיקון האמונה והעולם כי בהעדר המלאכה יצר לו ויגזול ויזנה ובבקשת השררה והרבנות יארעו לו נסיונות בעולם ורעות כי מפני שיקנאו בו בני אדם ויחלקו עליו יפסיד אמונתו כמו שאמרו כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור מלמטה נעשה רשע מלמעלה. וכן ידיעת השלטון בימים הקדמונים וקרבתו רחוק היה מאד להנצל ממנה בעולם הזה והיא מפסדת אמונתו כי לא ישגיח בדבר רק במה שיקרבהו אליו ואתה יודע ענין דואג ואע"פ שהשליט אשר קרב אליו דואג היה משיח השם ונביא ובחיר השם יתברך: (רמב"ם)
פרק א - משנה יא
אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר, חֲכָמִים, הִזָּהֲרוּ בְדִבְרֵיכֶם {כג}, שֶׁמָּא תָחוּבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:
ר"ע מברטנורה הִזָּהֲרוּ בְדִבְרֵיכֶם. שֶׁלֹּא תַּנִּיחוּ מָקוֹם לַמִּינִים לִטְעוֹת בְּדִבְרֵיכֶם: שֶׁמָּא תָחוּבוּ חוֹבַת גָּלוּת. כְּלוֹמַר, אַף עַל פִּי שֶׁבַּמָּקוֹם שֶׁאַתֶּם בּוֹ אֵין שָׁם מִינִים, יֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִגְרֹם הַחֵטְא וְתִתְחַיְּבוּ גָּלוּת, וְתִגְלוּ לְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם אֲנָשִׁים שֶׁמַּרְאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, וְהֵם כִּנּוּי לַמַּיִם הָרָעִים {כד}, וְיָבִינוּ מִתּוֹךְ דִּבְרֵיכֶם דְּבָרִים שֶׁאֵינָם הֲגוּנִים, וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם מֵאוֹתָם דְּבָרִים דִּבְרֵי מִינוּת וְיָמוּתוּ בַּעֲוֹנָם: וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל. שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ אוֹתָן דֵּעוֹת בְּטֵלוֹת בָּעוֹלָם. כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לְאַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ עִם צָדוֹק וּבַיְתּוֹס תַּלְמִידָיו, שֶׁאָמַר לָהֶם אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁים אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, וְאָמְרוּ הֵם, אֶפְשָׁר פּוֹעֵל עוֹשֶׂה מְלָאכָה כָּל הַיּוֹם וְטוֹרֵחַ וְלָעֶרֶב אֵינוֹ מְקַבֵּל פְּרָס. וְיָצְאוּ לְמִינוּת הֵם {כה} וְתַלְמִידֵיהֶם, וְנִקְרָאִים צְדוֹקִים וּבַיְתּוֹסִים עַד הַיּוֹם: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {כג} חֲכָמִים כוּ'. אֵין הַכַּוָּנָה שֶׁאֵין שְׁאָר בְּנֵי אָדָם מֻזְהָרִים בְּכָךְ, אֶלָּא שֶׁאִם יִפֹּל סָפֵק בְּדִבְרֵיהֶם שֶׁל חֲכָמִים יָבֹאוּ הַשּׁוֹמְעִים לִכְלַל טָעוּת, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּדִבְרֵי הֶדְיוֹט שֶׁאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל דְּבָרָיו. לָכֵן הִזְהִיר יוֹתֵר לַחֲכָמִים. הָרַב יוֹסֵף ן' שׁוּשָׁן: {כד} לָשׁוֹן מְסֹרָס הוּא, שֶׁהַמַּיִם הָרָעִים הֵם כִּנּוּי לְפָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה: {כה} אֵין זֶה שָׁוֶה לְדִבְרֵי הַתַּנָּא, שֶׁאֵינוֹ מַיְרֵי אֶלָּא בְּתַלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם. וְהָרַשְׁבַּ"ם כָּתַב בְּשֵׁם אָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן, שֶׁצָּדוֹק וּבַיְתּוֹס הָיוּ שׁוֹנִין לְתַלְמִידֵיהֶם דִּבְרֵי אַנְטִיגְנוֹס, וְטָעוּ הַתַּלְמִידִים: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם מים הרעים כנוי לאפיקורסות ואמרו השמרו בדבריכם בתוך ההמון ולא יהיה בדבריכם מקום שיסבול פירוש אחר מפני שאם יהיו שם אנשים כופרים יפרשו אותם כפי אמונתם והתלמידים כבר שמעו אותם מהם ויחזרו לאפיקורסות ויחשבו שזאת היתה אמונתכם ויהיה בזה חלול השם כאשר אירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס: (רמב"ם)
פרק א - משנה יב
הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם {כו}, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת {כז} וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:
ר"ע מברטנורה הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. פֵּרְשׁוּ בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן, כֵּיצַד הָיָה אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם מִתְקוֹטְטִים הָיָה הוֹלֵךְ לְכָל אֶחָד מֵהֶם שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ רְאֵה חֲבֵרְךָ אֵיךְ הוּא מִתְחָרֵט וּמַכֶּה אֶת עַצְמוֹ עַל שֶׁחָטָא לְךָ, וְהוּא אָמַר לִי שֶׁאָבֹא אֵלֶיךָ שֶׁתִּמְחַל לוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ פּוֹגְעִים זֶה בָּזֶה הָיוּ מְנַשְּׁקִים זֶה אֶת זֶה. וְכֵיצַד הָיָה מְקָרֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת לַתּוֹרָה, כְּשֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּאָדָם שֶׁעָבַר עֲבֵרָה הָיָה מִתְחַבֵּר {כח} עִמּוֹ וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים צְהֻבּוֹת, וְהָיָה אוֹתוֹ אָדָם מִתְבַּיֵּשׁ וְאוֹמֵר אִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ צַדִּיק זֶה מַעֲשַׂי הָרָעִים כַּמָּה הָיָה מִתְרַחֵק מִמֶּנִּי, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיָה חוֹזֵר לַמּוּטָב. הוּא שֶׁהַנָּבִיא מֵעִיד עָלָיו (מַלְאָכִי ב) בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {כו} וְרוֹדֵף כוּ'. כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ: {כז} אוֹהֵב כוּ'. לְפִי שֶׁהֵם בְּרִיּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁתֹּאהֲבֵם, וְגַם שֶׁתִּהְיֶה הָאַהֲבָה מִזֶּה הַפָּנִים, וְלֹא מִפָּנִים אֲחֵרִים, כְּגוֹן מִפְּנֵי הֲנָאָה הַמַּגִּיעַ לְךָ מֵהֶם: {כח} לִכְאוֹרָה מִתְנַגֵּד לְמַאֲמַר וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע. וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, הָיָה מַתְחִיל לוֹ לְשָׁלוֹם וְהָיָה מִתְאַהֵב אֵלָיו וְהָיָה מַרְבֶּה לְסַפֵּר עִמּוֹ: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם מתלמידיו של אהרן. אמרו שאהרן עליו השלום כשהיה מרגיש באדם שתוכו רע או שהיו מספרים לו שתוכו רע ושבידו עבירה היה מתחיל לו לשלום והיה מתאהב אליו והיה מרבה לספר עמו והיה האיש ההוא מתבייש בנפשו ואומר אוי לי אילו היה יודע אהרן צפון לבי ורוע מפעלי לא היה מתיר לעצמו להסתכל בי כל שכן שידבר עמי ואמנם אני אצלו בחזקת אדם כשר לכן אני אאמת את דבריו ומחשבתו ואהיה חוזר למוטב ונעשה מתלמידיו הלומדים ממנו ואמר הש"י כשתארו בזאת המדה הנכבדת בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון. ועל זה הענין המפורסם עליו כוון הלל ואמר ג"כ כשימשך שם האדם לגודל התבשר בהפסקו והיה אומר ג"כ מי שאינו מרבה בקריאה ימיתהו השם יתברך אבל מי שלא למד כלל ראוי ליהרג ומי שמשתמש בתגא ימות רצה לומר מי שמתפרנס בתורה ומקבל ממנה תועלת וזאת היתה כונתו בזה המאמר כמו שיתבאר בזאת המסכתא ונאמר בו על דרך הסימן תלמיד (אין) גברא אחרינא (לא) רצה לומר שאין מותר לו לתלמיד חכם שיקבל שמוש משום אדם אלא מתלמידיו: (רמב"ם)
פרק א - משנה יג
הוּא הָיָה אוֹמֵר, נָגֵד שְׁמָא, אָבֵד שְׁמֵהּ {כט}. וּדְלֹא מוֹסִיף, יָסֵף {ל}. וּדְלֹא יָלֵיף, קְטָלָא חַיָּב. וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, חָלֵף:
ר"ע מברטנורה נָגֵד שְׁמָא אָבֵד שְׁמֵהּ. מִי שֶׁנִּמְשַׁךְ שְׁמוֹ לְמֵרָחוֹק מִתּוֹךְ שְׂרָרָה וְרַבָּנוּת, מְהֵרָה יֵאָבֵד שְׁמוֹ, שֶׁהָרַבָּנוּת מְקַבֶּרֶת אֶת בְּעָלֶיהָ. נָגֵד לְשׁוֹן מְשִׁיכָה. תִּרְגּוּם מִשְׁכוּ, נְגִידוּ: וּדְלֹא מוֹסִיף. מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹסִיף עַל לִמּוּדוֹ: יָסֵף. יָסוּף מִפִּיו מַה שֶּׁכְּבָר לָמַד וְיִשְׁכַּח תַּלְמוּדוֹ. וְיֵשׁ שֶׁגּוֹרְסִין יֵאָסֵף, כְּלוֹמַר יֵאָסֵף אֶל עַמָּיו וְיָמוּת בְּלֹא עִתּוֹ: וּדְלֹא יָלֵיף. קָשֶׁה מִדְּלֹא מוֹסִיף, הִלְכָּךְ קְטָלָא חַיָּב, כְּלוֹמַר רָאוּי הוּא שֶׁיַּהַרְגוּהוּ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ [פְּסָחִים מט] עַם הָאָרֶץ מֻתָּר לְקָרְעוֹ כְּדָג, וּמִגַּבּוֹ: וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא. הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה {לא} כְּאָדָם הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֵלָיו, חָלַף וְעָבַר מִן הָעוֹלָם. תָּגָא בִּלְשׁוֹן יִשְׁמָעֵאל כֶּתֶר. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים, תג"א רָאשֵׁי תֵּבוֹת תַּ'לְמִיד גַּ'בְרָא אַ'חֲרִינָא. שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַלְמִידִים שֶׁאֵינָן תַּלְמִידָיו. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, וּדְיִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתָגָא, הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּשֵּׁם הַמְפֹרָשׁ, חָלַף וְאָבַד, שֶׁאֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {כט} שְׁמֵהּ. שֶׁהָיָה לוֹ כְּבָר, וְיִשָּׁאֵר קֵרֵחַ מִכָּאן וְקֵרֵחַ מִכָּאן. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ל} וּדְלֹא וְכוּ'. לְפִי שֶׁאוֹמֵר נָגֵד שְׁמֵיהּ, כְּלוֹמַר מִי שֶׁלּוֹמֵד לְהַגְדִּיל שְׁמוֹ, אָבַד שְׁמֵיהּ, וּפֶן תֹּאמַר בִּלְבָבְךָ לֹא אֶלְמֹד עוֹד כִּי שֶׁמָּא יִהְיֶה לִמּוּדִי בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם וְיֵאָבֵד, אוֹ, אִם שָׁמַעְתִּי מַאֲמָר זֶה קֹדֶם שֶׁאֶלְמֹד לֹא אֶלְמֹד, לְזֶה אָמַר וּדְלֹא מוֹסִיף, יָסֵיף וַדַּאי, כִּי הַלּוֹמֵד וּפָרַשׁ קָשֶׁה מֵהַכֹּל כוּ'. כֶּסֶף מִשְׁנֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לא} וְהָא שֶׁאָמַר תָּגָא סְתָם וְלֹא פֵּרֵשׁ שֶׁל תּוֹרָה, לְפִי שֶׁסְּתָם כֶּתֶר כִּתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה, כִּי כָּל הַכְּתָרִים זוּלָתוֹ אֵינָן כְּלוּם. הָרַב יוֹסֵף ן' שׁוּשָׁן: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם ( ראו פירוש רבינו למשנה יב ) (רמב"ם)
פרק א - משנה יד
הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי:
ר"ע מברטנורה אִם אֵין אֲנִי לִי. אִם אֵין אֲנִי זוֹכֶה לְעַצְמִי, מִי יִזְכֶּה בִּשְׁבִילִי: וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי. וַאֲפִלּוּ זָכִיתִי לְעַצְמִי, מַה הוּא הַזְּכוּת הַזֶּה וּבַמֶּה נֶחְשַׁב הוּא כְּנֶגֶד מַה שֶּׁאֲנִי חַיָּב לַעֲשׂוֹת: וְאִם לֹא עַכְשָׁיו. בָּעוֹלָם הַזֶּה: אֵימָתָי. כִּי אַחַר הַמָּוֶת אִי אֶפְשָׁר לִזְכּוֹת עוֹד. פֵּרוּשׁ אַחֵר, אִם לֹא עַכְשָׁיו בִּימֵי הַבַּחֲרוּת, אֵימָתַי, שֶׁמָּא בִּימֵי הַזִּקְנָה לֹא יַעֲלֶה לְיָדִי: (ר"ע מברטנורה).
רמב"ם אמר אם לא אהיה אני בעצמי המעורר נפשי למעלה מי יעירה שאין לי מעורר מחוץ כמו שבארנו בפרק השני ואחר שברשותי להטות נפשי לאיזה צד שארצה איזה מעשה עשיתי מן המעשי' הטובים כאילו היה מחסר עצמו ואומר מה אני כלומר מה בא ממני ואינני שלם ואע"פ שעשיתי זה הענין: ואח"כ שב ואמר אם לא אקנה עתה המעלות בימי הבחרות מתי אקנה אותן בימי הזקנה לא כי קשה הוא לסור מהתכונות בעת ההיא מפני שהקנינים והמדות נתחזקו ונתישבו אם מעלות אם פחיתיות ואמר החכם חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה: (רמב"ם)
פרק א - משנה טו
שַׁמַּאי אוֹמֵר, עֲשֵׂה תוֹרָתְךָ קֶבַע. אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת:
ר"ע מברטנורה עֲשֵׂה תּוֹרָתְךָ קֶבַע. שֶׁיִּהְיֶה עִקַּר עִסְקְךָ בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה בַּתּוֹרָה, וּכְשֶׁתִּהְיֶה יָגֵעַ מִן הַלִּמּוּד תַּעֲשֶׂה מְלָאכָה. וְלֹא שֶׁיִּהְיֶה עִקַּר עִסְקְךָ בַּמְּלָאכָה וּכְשֶׁתִּפְנֶה מִן הַמְּלָאכָה תַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה. וּמָצָאתִי כָּתוּב, עֲשֵׂה תּוֹרָתְךָ קֶבַע, שֶׁלֹּא תַּחְמִיר לְעַצְמְךָ וְתָקֵל לָאֲחֵרִים {לב}, אוֹ תַּחְמִיר לַאֲחֵרִים וְתָקֵל לְעַצְמְךָ, אֶלָּא תְּהֵא תּוֹרָתְךָ קֶבַע לְךָ כְּמוֹ לַאֲחֵרִים, וְכֵן הוּא אוֹמֵר בְּעֶזְרָא [ז] כִּי עֶזְרָא הֵכִין לְבָבוֹ לִדְרֹשׁ אֶת תּוֹרַת ה' וְלַעֲשׂוֹת וּלְלַמֵּד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁהֵכִין לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כָּךְ הָיָה מְלַמֵּד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה. כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁאָמַר תְּחִלָּה (בְּרֵאשִׁית יד) וְאֶקְּחָה פַת לֶחֶם, וּבַסּוֹף וַיִקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב: וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם. כְּשֶׁאַתָּה מַכְנִיס אוֹרְחִים לְבֵיתְךָ לֹא תִּתֵּן לָהֶם וּפָנֶיךָ כְּבוּשׁוֹת בַּקַּרְקַע, שֶׁכָּל הַנּוֹתֵן וּפָנָיו כְּבוּשׁוֹת בַּקַּרְקַע אֲפִלּוּ נָתַן כָּל מַתָּנוֹת שֶׁבָּעוֹלָם מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ לֹא נָתַן כְּלוּם. שָׁלֹשׁ אַזְהָרוֹת הִזְהִיר שַׁמַּאי, כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ מַעֲלוֹת שֶׁהִזְכִּיר יִרְמְיָה, חָכָם גִּבּוֹר וְעָשִׁיר. כְּנֶגֶד חָכָם אָמַר עֲשֵׂה תּוֹרָתְךָ קֶבַע, כְּנֶגֶד עָשִׁיר אָמַר אֱמֹר מְעַט וַעֲשֵׂה הַרְבֵּה, כְּנֶגֶד גִּבּוֹר אָמַר הֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת, שֶׁיִּכְבֹּשׁ יִצְרוֹ וְיִלָּחֵם כְּנֶגֶד לִבּוֹ הָרַע, וְשָׁנִינוּ (לְקַמָּן פ"ד מ"א) אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {לב} וְזֶה שֶׁלֹּא כְּדַעַת בֵּית אָבִיו שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהוּא מִבֵּית הִלֵּל כְּדִלְקַמָּן, שֶׁהֲרֵי הָיוּ מַחְמִירִין כוּ': (עיקר תוי"ט).
רמב"ם אמר עשה תלמוד תורה השרש והעקר וכל שאר עסקיך נמשכים אחריו אם נזדמן נזדמן ואם לא הזדמן לא הזדמן ואין נזק בהבצרו: ואמרו צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה כאברהם אבינו שיעד בפת לחם אחת והביא חמאה וחלב ובן הבקר וג' סאין קמח סלת ורשעים אומרים הרבה ואפילו מעט אינם עושים כעפרון שנתן הכל בדבריו ובמעשה לא הניח אפילו פרוטה אחת מן הדמים:
סבר פנים יפות. הוא שישא ויתן עם הבריות בנחת ובדברים ערבים ורצוים: (רמב"ם)
פרק א - משנה טז
רַבָּן גַּמְלִיאֵל {לג} הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק, וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֹמָדוֹת:
ר"ע מברטנורה עֲשֵׂה לְךָ רַב. לְעִנְיַן הוֹרָאָה מְדַבֵּר עַכְשָׁיו, אִם בָּא דִּין לְפָנֶיךָ וְנִסְתַּפַּקְתָּ בּוֹ, עֲשֵׂה לְךָ רַב, וְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָּפֵק. וְלֹא תִּפְסֹק עָלָיו אַתָּה לְבַדְּךָ. כִּי הָא דְרָבָא כִּי הֲוֵי אָתֵי טְרֵפְתָא לְגַבֵּיהּ הֲוֵי מְכַנֵּיף לְכֻלְּהוּ טַבָּחֵי דְּמָתָא מַחְסַיָּא, אָמַר, כִּי הֵיכִי דְלִמְטְיַן שִׁיבָא מִכְּשׁוּרָא: וְאַל תַּרְבֶּה לְעַשֵּׂר אֹמָדוֹת. שֶׁהַמַּפְרִישׁ מַעַשְׂרוֹת מֵאֹמֶד אֵינוֹ נִצּוֹל מִן הַקַּלְקָלָה. אִם פּוֹחֵת מִמַּה שֶּׁרָאוּי לִתֵּן מַעַשְׂרוֹתָיו מְתֻקָּנִים וּפֵרוֹתָיו מְקֻלְקָלִים. וְאִם הֶעֱדִיף עַל שֶׁהָיָה רָאוּי לִתֵּן, פֵּרוֹתָיו מְתֻקָּנִים וּמַעַשְׂרוֹתָיו מְקֻלְקָלִים {לד}: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {לג} רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְהוּא בֶּן בְּנוֹ שֶׁל הִלֵּל. וּלְכָךְ לֹא נִכְתָּב לְשׁוֹן קַבָּלָה מִכָּאן וּלְהַלָּן, לְפִי שֶׁמִּתַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל נִתְרַבָּה הַמַּחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל כוּ', לֹא הָיְתָה מֻגְבֶּלֶת וּמְקֻבֶּלֶת וְנִמְסְרָה כְּמוֹ אֵצֶל הָרִאשׁוֹנִים. כָּךְ פֵּרְשׁוּ הַמְּפָרְשִׁים. וְאֵינוֹ מֻכְרָח, דִּבְפֶרֶק ב' מִשְׁנָה ח' תְּנַן, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל כוּ' מֵהִלֵּל וְשַׁמַּאי כוּ': {לד} שֶׁהַטֶּבֶל מְעֹרָב בָּהֶן. הָרַמְבַּ"ם. וְרַשִׁ"י. וְהֶחָסִיד הָרַב יוֹסֵף ן' שׁוּשָׁן מִתָּמֵהַּ לָמָּה לֹא אָסַר בְּהֶחְלֵט מִכָּל וְכָל שֶׁלֹּא לְעַשֵּׂר אֶלָּא בְּמִדָּה, וְלֵימָא וְאַל תְּעַשֵּׂר, מַאי וְאַל תַּרְבֶּה. וּלְכָךְ אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהַכַּוָּנָה שֶׁאֲפִלּוּ שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהַרְבּוֹת וְלָתֵת יוֹתֵר מִן הַשִּׁעוּר, שֶׁמָּא תִּטְעֶה בְּאֹמֶד דַּעְתְּךָ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם בן גמליאל אומר עשה לך רב. והסתלק מן הספק. ואל תרבה לעשר אומדות. זה אשר צוה הנה לעשות רב אינו לענין הלמוד אבל להוראה שים לך רב שתסמוך עליו באיסור והיתר והסתלק אתה מן הספק כאמרם בירושלמי זיל אייתי לי זקן מן השוק דאסמוך עליה ואשרי לך וכן צוה שיברח מהוצאת המעשרות באומד מפני שהוא מן הספקות: (רמב"ם)
פרק א - משנה יז
שִׁמְעוֹן בְּנוֹ {לה} אוֹמֵר, כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא:
ר"ע מברטנורה וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. מִי שֶׁשּׁוֹמֵעַ חֶרְפָּתוֹ וְשׁוֹתֵק: וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְתֵדַע לְךָ שֶׁהַשְּׁתִיקָה טוֹבָה {לו}, שֶׁאֲפִלּוּ הַמִּדְרָשׁ וְהַדְּרָשׁ וְהַדִּבּוּר בַּתּוֹרָה שֶׁאֵין לְךָ מִדָּה טוֹבָה הֵימֶנָּה, אֵין עִקַּר קִבּוּל הַשָּׂכָר אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַמַּעֲשֶׂה, וְהַדּוֹרֵשׁ וְאֵינוֹ מְקַיֵּם, נוֹחַ לוֹ אִם הָיָה שׁוֹתֵק וְלֹא הָיָה דּוֹרֵשׁ: וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים מֵבִיא חֵטְא. שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּחַוָּה שֶׁהִרְבְּתָה דְּבָרִים, וְאָמְרָה, אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְעוּ בּוֹ, וְהוֹסִיפָה נְגִיעָה שֶׁלֹּא נֶאֶסְרָה בָּהּ, וּדְחָפָהּ נָחָשׁ עַד שֶׁנָּגְעָה בּוֹ, וְאָמַר לָהּ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מִיתָה בִּנְגִיעָה כָּךְ אֵין מִיתָה בָּאֲכִילָה, וּמִתּוֹךְ כָּךְ בָּאָת לִידֵי חֵטְא, שֶׁאָכְלָה מִן הַפְּרִי. הוּא שֶׁשְּׁלֹמֹה אוֹמֵר (מִשְׁלֵי ל) אַל תּוֹסֵף עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {לה} שִׁמְעוֹן בְּנוֹ. וְהוּא מֵהֲרוּגֵי הַמַּלְכוּת. וְהוּא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דִּכְרֵתוֹת. וְאֵינוֹ רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּסוֹף פִּרְקִין. וְאוּלַי כְּשֶׁאָמַר מַאֲמָר זֶה עֲדַיִן לֹא עָלָה לִגְדֻלַּת רַבָּן, דֻּגְמַת בֶּן זַכַּאי בְּפֶרֶק ה' דְּסַנְהֶדְרִין מִשְׁנָה ב': {לו} דְּאִי לֹא בָּעֵי לִרְאָיָה עַל הַקּוֹדֵם, הָיָה רָאוּי שֶׁיַּקְדִּים לְזֶה וְכָל הַמַּרְבֶּה כוּ' שֶׁהוּא יוֹתֵר רָאוּי לְהַסְמִיכוֹ אֶל וְלֹא מָצָאתִי כוּ': (עיקר תוי"ט).
רמב"ם כבר אמר החכם ברוב דברים לא יחדל פשע וסבת זה שרוב הדברים תוספת מותר וחטא כמו שאבאר עתה כי כשירבה האדם דברים יפשע על כל פנים שא"א שלא יהיה בדבריו דיבור אחד שאין ראוי לאמרו וממופתי החכמים מעוט הדברים וממופתי הסכלים רוב הדברים שנאמר וקול כסיל ברוב דברים וכבר אמרו החכמים שמיעוט הדברים ראיה על מעלת האבות והיות אדם מיוחס אמרו מיחסותא דבבל שתיקותא ואמר בספר המדות שאחד מהחכמים נראה שותק הרבה על שלא היה מדבר דבור שאין ראוי לאמרו ולא היה מדבר אלא מעט מזער ונאמר לו מה סבת רב שתיקותך ואמר בחנתי כל הדברים ומצאתים נחלקים לד' חלקים:
החלק הראשון הוא כולו נזק מבלתי תועלת כקללת בני אדם ודבר נבלה וכיוצא בהם שהדברים בהם שטות גמורה:
והחלק הב' יש בו נזק מצד אחד ותועלת מצד אחר כשבח אדם אחד לקבל בו תועלת ויהיה בשבח ההוא מה שיכעיס שונאו ויזיק למי ששבחו וצריך להניח הדברים בזה בגלל הסיבה הזאת שלא ידברו בזה החלק ג"כ:
והחלק הג' דברים שאין תועלת בהם ולא נזק כרוב דברי ההמון איך נבנית חומה פלונית ואיך נבנה היכל פלוני ובספור יופי בית פלוני ורוב מגדנות המדינה הפלונית וכיוצא באלו הם הדברים המותר אמר הדברים בזה גם כן מותר אין תועלת בהם: והחלק הד' דברים שכולם תועלת כדברים בחכמות ובמעלות ודבר האדם במה שהוא מיוחד בו מן הדברים שחייו תלוים בהם ובהם ימשך מציאותו ובזה צריך לדבר אמר בכל עת שאשמע דברים אני בוחן אותם ואם אמצאם מזה החלק הרביעי אדבר בם ואם יהיו משאר החלקים אשתוק מהם ואמרו בעל המדות בחן זה האיש וחכמתו שהוא חסר שלשה רבעי הדברים וזאת החכמה שצריך ללמדה ואני אומר שהדבור יחלק לפי חיוב התורה לחמשה חלקים. א' מצוה בו. ב' נזהר ממנו. ג' נמאס. ד' אהוב. ה' מותר:
החלק הראשון הוא המצוה בו והוא קריאת התורה ולמודה וקריאת תלמודה וזו היא מצות עשה מחוייבת שנא' ודברת בם והיא שקולה כנגד כל המצות וכבר נאמר מן האזהרה בלמוד מה שלא יכיל זה החבור קצתו:
החלק הב' הוא הדבור הנאסר ונזהר ממנו כעדות שקר ודבר שקר והרכילות והקללה ודברי התורה מורים על זה החלק וכן נבלות הפה ולשון הרע:
החלק הג' הוא הדבור הנמאס אשר אין בו תועלת לאדם בנפשו ולא עבירה ולא מרי כרוב ספור ההמון במה שאירע ומה שהיה ומה הם מנהגי מלך פלוני בהיכלו ואיך היתה סבת מות פלוני או איך התעשר פלוני ואלו קוראים אותם החכמים שיחה בטלה והחסידים השתדלו בעצמם להניח זה החלק מן הדבור ונאמר על רב תלמידו של ר' חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו ומזה החלק ג"כ שיגנה אדם מעלה או ישבח פחיתות יהיו מדות או שכליות:
החלק הד' הוא הנאהב והוא הדבור בשבח המעלות השכליות או מעלות המדות ובגנות הפחיתיות משני המינים יחד להעיר הנפש למעלות בספורים ובשירים ולמנעה מן הפחיתיות בדרכים ההם בעצמם וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם כדי שיטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם ולגנות הרעים בפחיתיותיהם כדי שיתגנו פעולתם וזכרם בעיני בני אדם ויתרחקו מהם ולא יתנהגו הם כמנהגיהם וזה החלק רצה לומר למוד המדות המעולות והתרחק מן המדות הפחותות יקרא דרך ארץ:
החלק הה' הוא המותר והוא הדבור במה שמיוחד לבני אדם מסחורתו ופרנסתו ומאכליו ומשתיו ולבושו ושאר מה שצריך לו והוא מותר אין אהבה בו ולא מאוס אבל אם ירצה ידבר בו מה שירצה ואם ירצה לא ידבר ובזה החלק ישובח האדם כשימעט הדברים בו והזהירו אנשי המוסר מהרבות בו דברים אבל האסור והנמאס אין צריך לאזהרה ולא למצוה שראוי לשתוק ממנה לגמרי אבל המצוה בו והאהוב אילו היה האדם יכול לדבר בו כל ימיו היה טוב אבל צריך להזהר משני דברים. האחד מהם שיהיו מעשיו מסכימים לדבריו כמו שאמרו נאים הדברים היוצאים מפי עושיהם ועל זה הענין כוון באמרו ולא המדרש הוא עקר אלא המעשה באמרו וחכמים יאמרו לצדיק שילמד המעלות כאומרם דרוש ולך נאה לדרוש ואמר הנביא רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה. והענין האחר הוא הקצור ושישתדל להרבות הענינים במעט דברים לא שיהיה הענין בהיפך והוא אמרם לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה ודע שהשירים המחוברים באיזה לשון שיהיו צריך שיבחנו בעניניהם אם הם הולכים על דרך הדבור אשר חלקנוהו ואמנם בארתי זה אע"פ שהוא מבואר מפני שראיתי זקנים והחסידים מאנשי תורתנו כשיהיו במשתה יין כחופה או זולתה וירצה אדם לשיר שיר ערבי אפי' ענין השיר ההוא שבח הגבורה או הנדיבות והוא מן החלק האהוב או בשבחי היין ירחיקו זה בכל צד מן ההרחקה ואין מותר אצלם לשמעו וכשישורר המשורר פיוט מן הפיוטים העבריים לא ירחיקוהו ולא ירע בעיניהם עם היות בדברים ההם המוזהר ממנו או הנמאס וזה סכלות גמורה שהדבור לא יאסר ויותר ויאהב וימאס ויצוה באמירתו מצד הלשון שנעשה [בו] אבל מצד ענינו שאם יהיה ענין [השיר] ההוא מעלה יתחייב לאמרו באיזה לשון שיהיה ואם יהיה כוונת השיר ההוא פחיתות באיזה לשון שיהיה אסור לאמרו [באיזה לשון שיהיה] גם יש לי בזה תוספת כי כשיהיו שני פיוטים ולשניהם ענין אחד מהעיר כח התאוה ושבח אותה וישמח הנפש בה והוא פחיתות והוא מחלק הדבור הנמאס מפני שהוא מזרז ומעורר על מדה פחותה כמו שהתבאר מדברינו בפ' הרביעי ויהיה א' משני הפיוטים עברי והא' ערבי או לעז יהיה שמיעת העברי והדבור בו יותר נמאס אצל התורה למעלת הלשון שאין צריך שישתמשו בו אלא במעלות כל שכן אם יצטרף אליו שישימו בו פסוק מן התורה או משיר השירים בענין ההוא שאז יצא מחלק הנמאס לחלק הנאסר ומוזהר ממנו שהתורה אסרה לעשות דברי הנבואה מיני זמר בפחיתיות ובדברים מגונים. ואחר שזכרנו לשון הרע בחלק הדבור האסור ראיתי לבארו ולזכור בו קצת מה שנזכר שבני אדם בו בעורון גדול והוא החטא הגדול שבבני אדם תמיד וכ"ש במה שאמרו חכמים שאבק לשון הרע לא ינצל אדם ממנו בכל יום ומי יתן שינצל מלשון הרע עצמו ולשון הרע הוא ספור רעות האדם ומומיו ולגנות אדם מישראל באיזה צד שיהיה מן הגנות ואפילו היה המגונה חסר כמו שנזכר שאין לשון הרע שיכזב על אדם וייחס לו מה. שלא יעשה כי זה יקרא מוציא שם רע על חבירו ואמנם לשון הרע הוא שיגנה גנות האדם אפילו בפעולותיו אשר יעשה באמת שהאומרו יחטא ואשר ישמעהו יחטא. אמרו ג' לשון הרע הורגתן. האומרו. השומעו. ושאומרים עליו. ואמרו המקבלו יותר מן האומרו. ואבק לשון הרע הוא זכרון מומי האדם בלתי באור אמר שלמה בזה הענין כי פעמים יהיה הזוכר מומי האדם בלתי באור מראה שאין ידיעה לו במה שהובן מדבריו ושהוא לא כוון זה ואמנם כוון ענין אחר כמו שאמר כמתלהלה היורה זקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני. וכבר שבח חכם מן המתחכמים כתיבת הסופר שהראה לו במעמד גדול וגנה הרב מעשה המשבח כתיבת הסופר ההוא ואמר לו כלך מלשון הרע כלומר שאתה מסבב גנותו בשבחך אותו בתוך ההמון שמהם מי שיאהבהו ומהם מי שישנאהו ויצטרך שונאו כשישמע שבחיו לזכור מומיו ורעותיו וזה תכלית ההרחקה מלשון הרע ולשון המשנה לא נחתם גזר דין על אבותינו אלא על לשון הרע רצה לומר ענין המרגלים אשר נאמר בהם ויוציאו דבת הארץ ואמרו ע"ה ומה אלו שלא הוציאו שם רע אלא על העצים ועל האבנים התחייבו מן העונש מה שנתחייבו מי שידבר בגנות חבירו על אחת כמה וכמה: ולשון התוספתא על ג' דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא עבודת כוכבים גלוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולם ואמרו בגמרא בעבודת כוכבים בא לשון הגדולה והוא אמרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ובחטא גלוי עריות בא גם כן לשון הגדולה והוא אמרו ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ובחטא שפיכות דמים בא ג"כ לשון הגדולה והוא אמרו גדול עוני מנשוא אבל בלשון הרע בא לשון גדולות ר"ל שהיא שקולה כנגד שלשתם והוא אמרו לשון מדברת גדולות ודברו בחטא הזה המעורר הרבה מאד וסוף מה שנאמר כל המספר לשון הרע כפר בעיקר שנאמר אשר אמרו ללשוננו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו אמנם ספרתי קצת מה שספרו בזה החטא אע"פ שהארכתי כדי שיתרחק ממנו האדם בכל יכלתו וישים כונתו לשתוק רצה לומר מזה החלק מן הדבור: (רמב"ם)
פרק א - משנה יח
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל {לז} אוֹמֵר, עַל שְׁלשָׁה דְבָרִים הָעוֹלָם עוֹמֵד, עַל הַדִּין וְעַל הָאֱמֶת וְעַל הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ח) אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם {לט}:
ר"ע מברטנורה הָעוֹלָם עוֹמֵד. יִשּׁוּבָן שֶׁל בְּנֵי אָדָם מִתְקַיֵּם. אֵין זֶה כְּמוֹ הָעוֹלָם עוֹמֵד דִּלְעֵיל {לח}: עַל הַדִּין. לְזַכּוֹת אֶת הַזַּכַּאי וּלְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב: וְעַל הָאֱמֶת. שֶׁלֹּא יְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ: וְעַל הַשָּׁלוֹם. בֵּין הַמַּלְכֻיּוֹת, וּבֵין אָדָם לַחֲבֵרוֹ: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {לז} רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל. הוּא נֶכְדּוֹ שֶׁל רַבִּי שִׁמְעוֹן הַנִּזְכָּר בְּמִשְׁנָה הַקּוֹדֶמֶת. וְזֶהוּ אָבִיו שֶׁל רַבִּי הוּא רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ. וּבוֹ מַתְחִיל הַפֶּרֶק הַשֵּׁנִי: {לח} דְּאִלּוּ קִיּוּם הָעוֹלָם יוּכַל לְהִתְקַיֵּם עַל יְדֵי הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁבִּשְׁבִילָם נִבְרָא דְּמַאי דְּלֹא הֲוָה הֲוָה, כָּל שֶׁכֵּן דְּמַאי דַּהֲוָה שֶׁיְּהֵא בַּהֲוָיָיתוֹ בִּשְׁבִילָם, דִּגְמִילוּת חֲסָדִים גַּם כֵּן יוּכַל לִהְיוֹת בִּיחִידֵי סְגֻלָּה שֶׁעַל יָדָם יְקֻיַּם הָעוֹלָם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ כָּל הָעוֹלָם לֹא נִבְרָא [נִזּוֹן] אֶלָּא בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לט} שֶׁנֶּאֱמַר כוּ'. וּלְעֵיל מִנֵּיהּ כְּתִיב כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם וְגוֹ' כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵל?ֶה לְהֵיטִיב אֶת יְרוּשָׁלַיִם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אַל תִּירָאוּ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ וְגוֹ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם הדין הוא הנהגת המדינה ביושר וכבר בארנו בפרק הד' שהאמת הוא המעלות השכליות והשלום הוא מעלות המדות וכשימצא אלו השלשה יהיה המציאות בשלימות שאפשר לו בלא ספק: (רמב"ם)
פרק ב - משנה א
רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם {א}. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְבַחֲמוּרָה {ב}, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת {ד}. וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ {ה}, וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ. וְהִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה, דַּע {ו} מַה לְּמַעְלָה מִמְּךָ {ז}, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַסֵּפֶר נִכְתָּבִין {ח}:
ר"ע מברטנורה רַבִּי אוֹמֵר. שֶׁיָּבֹר. שֶׁיִּבְרֹר: כָּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. שֶׁיְּהֵא נוֹחַ לוֹ, וְיִהְיוּ נוֹחִין בְּנֵי אָדָם מִמֶּנּוּ. וְזֶה יִהְיֶה, כְּשֶׁיֵּלֵךְ בְּכָל הַמִּדּוֹת בַּדֶּרֶךְ הָאֶמְצָעִי וְלֹא יִטֶּה לְאֶחָד מִשְּׁנֵי הַקְּצָווֹת. שֶׁאִם הוּא כִּילַי בְּיוֹתֵר, יֵשׁ תִּפְאֶרֶת לוֹ, שֶׁאוֹסֵף מָמוֹן הַרְבֵּה, אֲבָל אֵין בְּנֵי אָדָם מְפָאֲרִין אוֹתוֹ בְּמִדָּה זוֹ. וְאִם הוּא מְפַזֵּר יוֹתֵר מִן הָרָאוּי, בְּנֵי אָדָם הַמְקַבְּלִים מִמֶּנּוּ מְפָאֲרִים אוֹתוֹ, אֲבָל אֵינוֹ תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְאֵינוֹ נוֹחַ לוֹ, שֶׁהוּא בָּא לִידֵי עֲנִיּוּת בִּשְׁבִיל כָּךְ. אֲבָל מִדַּת הַנְּדִיבוּת שֶׁהִיא אֶמְצָעִית בֵּין הַכִּילוּת וְהַפִּזּוּר, הִיא תִּפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ, שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת מָמוֹנוֹ וְאֵינוֹ מְפַזֵּר יוֹתֵר מִן הָרָאוּי. וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם, שֶׁבְּנֵי אָדָם מְפָאֲרִים אוֹתוֹ, שֶׁנּוֹתֵן כְּמוֹ שֶׁרָאוּי לוֹ לִתֵּן. וְכֵן הַדִּין בְּכָל שְׁאָר הַמִּדּוֹת: שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת. לֹא נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה שְׂכַר הַמְקַיֵּם מִצְוֹת עֲשֵׂה {ג}, וְלֹא עֹנֶשׁ הַמְבַטֵּל מֵעֲשׂוֹתָן. דְּאִלּוּ עָנְשָׁן שֶׁל מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה מְפֹרָשִׁין הֵן, סְקִילָה, שְׂרֵפָה, הֶרֶג, וְחֶנֶק, כָּרֵת, וּמִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם, וּמַלְקוֹת. הָעֹנֶשׁ הַקַּל לַעֲבֵרָה קַלָּה וְהֶחָמוּר לַחֲמוּרָה: וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה. מַה שֶּׁאַתָּה מַפְסִיד מִסְּחוֹרָתְךָ וּמָמוֹנְךָ מִפְּנֵי עֵסֶק הַמִּצְוָה, כְּנֶגֶד הַשָּׂכָר שֶׁיַּעֲלֶה לְךָ מִמֶּנָּהּ בָּעוֹלָם הַזֶּה אוֹ בָּעוֹלָם הַבָּא, שֶׁיִּהְיֶה יוֹתֵר מֵאוֹתוֹ הֶפְסֵד: וּשְׂכַר עֲבֵרָה. הֲנָאָה שֶׁאַתָּה נֶהֱנֶה בָּעֲבֵרָה, כְּנֶגֶד הֶפְסֵד שֶׁעָתִיד לָבֹא לְךָ מִמֶּנָּהּ: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {א} אֵיזוֹהִי כוּ'. וֶהֱוֵי זָהִיר כוּ'. לְפִי שֶׁהַדֶּרֶךְ שֶׁיִּבְרֹר לוֹ כוּ' הוּא דְּבַר הָרְשׁוּת וְעֵצָה טוֹבָה הוּא דְקָא מַשְׁמַע לָן, אֲבָל אֵינוֹ מְחַיֵּב לָאָדָם בְּכָךְ. וְאִלּוּ וֶהֱוֵי זָהִיר כוּ' מְחַיֵּב הוּא לָאָדָם שֶׁיְּהֵא זָהִיר כוּ', לְכָךְ הָיְתָה תְּחִלַּת דִּבְרֵי פִּיהוּ אֵיזוֹהִי דֶּרֶךְ שֶׁיָּבֹר בְּלָשׁוֹן נִסְתָּר, וְאַחַר כָּךְ וֶהֱוֵי זָהִיר בְּלָשׁוֹן נוֹכֵחַ לְחַיְּבוֹ בְּכָךְ. דֶּרֶךְ חַיִּים: {ב} וֶהֱוֵי כוּ'. לְעִנְיַן זְהִירוּת לִהְיוֹת זָרִיז וּמָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּמוֹ שֶׁהוּא זָרִיז וּמָהִיר בְּמִצְוָה חֲמוּרָה הוּא אוֹמֵר וּמַזְהִיר, לְפִי כוּ'. לֹא שֶׁרְצוֹנוֹ לוֹמַר כְּשֶׁיָּבֹא לְיָדְךָ שְׁתֵּי מִצְוֹת הָאַחַת קַלָּה וְהָאַחַת חֲמוּרָה וְאֵין לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת שֶׁלֹּא תַּעֲזֹב הַקַּלָּה וְתַעֲשֶׂה הַחֲמוּרָה, שֶׁזֶּה אֵין הַשֵּׂכֶל סוֹבְלוֹ, אֶלָּא לְעִנְיַן זְהִירוּת בִּלְבַד הוּא אוֹמֵר. וְכָל אַחַת וְאַחַת בִּשְׁעָתָהּ. דֶּרֶךְ חַיִּים: {ג} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, מִצְוֹת עֲשֵׂה לֹא הִתְבָּאֵר שְׂכַר כָּל אַחַת מֵהֶן מַה הִיא אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְנִיחָא דְּהָא נִמְצָא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וְגוֹ', לְמַעַן יִיטַב לָךְ, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ. וּבְדֶרֶךְ חַיִּים מְפָרֵשׁ, שֶׁלְּעִנְיַן הַטֹּרַח וְהַזְּרִיזוּת וְהַהוֹצָאָה אוֹמֵר שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ, דִּלְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ד} מַתַּן שְׂכָרָן. יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתְךָ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כוּ'. וּכְמוֹ מִי שֶׁעוֹבֵד לְמֶלֶךְ וּשְׂכַר הַפְּעֻלָּה קְצוּבָה. וּלְפִי שֶׁהָיָה נְאוֹתָה לוֹ לַמֶּלֶךְ אוֹ מִצַּד אַחֵר נוֹתֵן הַמֶּלֶךְ יוֹתֵר וְיוֹתֵר מִן הַקָּצוּב לִשְׂכַר הַפְּעֻלָּה, וְשָׂכָר כָּזֶה אֵינוֹ רָאוּי לְהִקָּרְאוֹת שָׂכָר לְבַד, אֲבָל זֶה שְׁמוֹ מַתַּן שָׂכָר, לְפִי שֶׁיֵּשׁ עִמּוֹ מַתָּנָה מְרֻבָּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ה} מְחַשֵּׁב כוּ'. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׂכָרָהּ יָדוּעַ כַּמָּה הוּא, יָדַעְנוּ שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא וְשָׂכָר הָאֲמִתִּי בָּעוֹלָם הַבָּא וְאֵין עֶרֶךְ אֵלָיו מֵהַטּוּב הַגַּשְׁמִי שֶׁאַתָּה מַפְסִיד [וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְנוּ לְעֵיל פ"א מ"ג]. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ו} דַּע. לְפִי שֶׁהַהִסְתַּכְּלוּת הַזֶּה אֵינָהּ בִּרְאִיָּה חוּשִׁית, אֲבָל בִּרְאִיַּת הַשֵּׂכֶל, לְכָךְ חָזַר וְאָמַר דַּע: {ז} לְמַעְלָה. שֶׁאִם חַלָּשׁ לְמַעְלָה וְגִבּוֹר לְמַטָּה אֵימַת הַחַלָּשׁ עַל הַגִּבּוֹר, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהַגִּבּוֹר לְמַעְלָה. וּמִמְּךָ לֹא רָחוֹק, אֲבָל לְמַעְלָה מִמְּךָ מַמָּשׁ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָּמִיד: {ח} עַיִן כוּ'. כְּנֶגֶד הַמַּעֲשֶׂה אָמַר עַיִן רוֹאָה, וּכְנֶגֶד הַדִּבּוּר הָרַע אָמַר וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת. וְהָיָה מַסְפִּיק לִמְנִיעַת הָעֲבֵרוֹת כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁמַּעֲשָׂיו בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין, אֲבָל לֹא יֵדַע וְיָבִין אֶת זֹאת כִּי אִם בְּהַקְדִּים לוֹ הַיְּדִיעָה שֶׁיֵּשׁ רוֹאֶה וְשׁוֹמֵעַ. וְכָתַב בְּדֶרֶךְ חַיִּים, אָמַר עַיִן וְאֹזֶן בִּלְשׁוֹן יָחִיד, כִּי לֹא אָדָם הוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינֵי בָּשָׂר וָדָם חַס וְשָׁלוֹם: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם מבואר הוא שדרך הישרה היא הפעולות הטובות אשר בארנו בפ' הרביעי והם מהמעלות הממוצעות מפני שבהם יקנה האדם לנפשו תכונה חשובה ויהיה מנהגו טוב עם בני אדם והוא אמרו תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם: אח"כ אמר שצריך ליזהר במצוה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמידת לשון הקדש כמצוה שהתבאר לך חומרתה שהיא גדולה כמילה וציצית ושחיטת הפסח ושם סיבת זה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות ובאור זה הענין כאשר אומר והוא שהתורה כולה ממנה מצות עשה וממנה מצות לא תעשה. ואמנם מצות לא תעשה באר הכתוב העונש על כל אחת מהן מלבד המעט מהן וחייב על קצתם המיתות ועל קצתם הכרת ומיתה בידי שמים ומלקות וידענו מענשי מצות לא תעשה כלם מה מהם איסורם גדול ומה מהם למטה ממנו והם שמנה מדרגות. המדרגה הראשונה והיא הגדולה שבהם הם הדברים שחייבים עליהם סקילה. והמדרגה שלמטה הימנה מחויבי שרפה. והשלישית מחויבי הרג. והרביעית מחויבי חנק. והחמישית מחויבי כרת. והששית מחויבי מיתה בידי שמים. והשביעית מחויבי מלקות. והשמינית לאוין שאין לוקין עליהם ומאלו המדרגות נדע חומר העון וקלותו אבל מצות עשה לא התבאר שכר כל אחת מהן מה היא אצל השי"ת וכל זה כדי שלא נדע איזו מצוה צריך מאד לשמרה ואיזו מצוה למטה הימנה אבל צוה לעשות ענין פלוני ופלוני ולא הודיע שכר איזה משניהם יותר גדול אצל הש"י ומפני זה צריך להזהר עליהם כולם ומפני זה העיקר אמרו העוסק במצוה פטור מן המצוה מבלתי הקשה בין המצות אשר הוא מתעסק בה ובין האחרת אשר תבצר ממנו ולזה ג"כ אמרו אין מעבירין על המצות ר"ל כשיזדמן לך מעשה מצוה לא תעבירהו ותניחהו לעשות מצוה אחרת ואח"כ אמר ואע"פ שלא התבאר שיעור חבוב מצוה על מצוה יש בהן צד הקשה והוא שכל מצות עשה שתמצא אותה שיתחייב העובר עליה עונש גדול דע שבעשייתה ג"כ שכר גדול המשל בו שהמילה וקרבן פסח ושביתה בשביעית ועשיית מעקה כל אלו מצות עשה אבל חיוב העושה מלאכה בשבת סקילה ואשר מבטל מילה או קרבן במועד חייב כרת והמשים דמים בביתו לאו והוא אמרו ולא תשים דמים בביתך ומזה תדע ששכר שביתה בשבת יותר גדול משכר מילה ושכר המילה יותר גדול אצל השי"ת משכר עשיית המעקה והוא ענין אמרו והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וג"כ אמר שכר עבירה כשלא תעשה אותה גם זה לא התבאר אמנם תלמדהו מענשה שהחטא אשר ענש עושהו גדול שכר הנחתו כפי הערך ההוא מן הגודל כמו שהתבאר בקדושין באמרם כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה וכבר ביארנוהו שם ולשון התורה בהיות המעשים ידועים אצלו יתברך כמו שמשה רבינו עליו השלום אמר מספרך אשר כתבת: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ב
רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר, יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ {ט}, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן. וְכָל הָעֲמֵלִים עִם הַצִּבּוּר, יִהְיוּ עֲמֵלִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם, שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן וְצִדְקָתָם עוֹמֶדֶת לָעַד. וְאַתֶּם, מַעֲלֶה אֲנִי {י} עֲלֵיכֶם שָׂכָר הַרְבֵּה {יב} כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם:
ר"ע מברטנורה דֶּרֶךְ אֶרֶץ. מְלָאכָה אוֹ סְחוֹרָה: שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. שֶׁהַתּוֹרָה מַתֶּשֶׁת כֹּחוֹ שֶׁל אָדָם, וְהַמְּלָאכָה מְפָרֶכֶת וּמְשַׁבֶּרֶת אֶת הַגּוּף, וּמִתּוֹךְ כָּךְ יֵצֶר הָרַע בָּטֵל מִמֶּנּוּ: וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה. וְאִם תֹּאמַר יְהֵא עָמֵל בַּתּוֹרָה תָּמִיד וִיגִיעָתָהּ תְּהֵא מְשַׁכַּחַת עָוֹן, וּמַה צֹּרֶךְ לַמְּלָאכָה, לְכָךְ הֻזְקַק לוֹמַר וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה סוֹפָהּ בְּטֵלָה, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ: יִהְיוּ עוֹסְקִין עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם. וְלֹא כְּדֵי לִטֹּל עֲטָרָה לוֹמַר כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתִי בִּשְׁבִיל הַצִּבּוּר: שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָם מְסַיַּעְתָּן. שֶׁזְּכוּת אֲבוֹתָן שֶׁל צִבּוּר וְצִדְקָתָן הָעוֹמֶדֶת לָעַד הִיא הַמְסַיַּעַת אֶל הָעוֹסְקִין עִמָּהֶן לְהוֹצִיא לָאוֹר צִדְקָן, וְלֹא מִצַּד טוּב הִשְׁתַּדְּלוּתָן שֶׁל הָעוֹסְקִים: וְאַתֶּם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר בָּא לִידֵי גְמַר טוֹב מִצַּד מַעֲשֵׂיכֶם אֶלָּא בִּשְׁבִיל זְכוּת אֲבוֹתָם שֶׁל צִבּוּר, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר כְּאִלּוּ אַתֶּם עֲשִׂיתֶם הַיְשׁוּעָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל, הוֹאִיל וְאַתֶּם עוֹסְקִים לְשֵׁם שָׁמַיִם. פֵּרוּשׁ אַחֵר, כָּל הָעוֹסְקִים עִם הַצִּבּוּר לְהַכְרִיחַ וְלָכוֹף אֶת הַצִּבּוּר לִדְבַר מִצְוָה לִצְדָקָה אוֹ לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים, יִהְיוּ עוֹסְקִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם {יא}, שֶׁזְּכוּת אָבוֹת שֶׁל צִבּוּר מְסַיַּעְתָּן לָתֵת מַה שֶּׁפָּסְקוּ עֲלֵיהֶם וַאֲפִלּוּ מָמוֹן הַרְבֵּה, וְהַצְּדָקָה שֶׁיַּעֲשׂוּ תַּעֲמֹד לָהֶם לָעַד. וְאַתֶּם הַמִּתְעַסְּקִים לָכוֹף אֶת הַצִּבּוּר לְמִצְוָה זוֹ, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם זֹאת הַמִּצְוָה מִמָּמוֹנְכֶם מַמָּשׁ. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, וְאַתֶּם מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם, אִם בְּשָׁעָה שֶׁאַתֶּם עוֹסְקִים עִם הַצִּבּוּר נִתְבַּטַּלְתֶּם מֵעֲשִׂיַּת אֵיזוֹ מִצְוָה בִּשְׁבִיל עִסְקֵי הַצִּבּוּר, מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיכֶם שָׂכָר כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם אוֹתָהּ מִצְוָה שֶׁנִּתְבַּטַּלְתֶּם מִמֶּנָּהּ: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {ט} תַּלְמוּד תּוֹרָה כוּ'. פֵּרֵשׁ בְּדֶרֶךְ חַיִּים, לְפִי שֶׁהַדֶּרֶךְ אֶרֶץ קֹדֵם בַּזְּמַן לְתַלְמוּד תּוֹרָה לְהָכִי טוֹפֵל תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ בְּמִלַּת עִם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {י} אֲנִי. נִמְצָא כָּךְ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים. כְּמוֹ וַאֲנִי וַעֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף עָרֵב בַּדָּבָר. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יא} רְצוֹנוֹ לוֹמַר וְאַל יָחוּשׁוּ עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לָשֵׂאת הַמַּשָּׂא הַכָּבֵד הַזֶּה, שֶׁזְּכוּת כוּ', וַאֲפִלּוּ מָמוֹן הַרְבֵּה, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה הָעֵסֶק הַזֶּה שֶׁמַּכְרִיחִים לְשֵׁם שָׁמַיִם וְלֹא לְשׁוּם פְּנִיָּה אַחֶרֶת בָּעוֹלָם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {יב} הַרְבֵּה. לְפִי שֶׁאַתֶּם עוֹסְקִים בְּצָרְכֵי צִבּוּר שֶׁהֵם רַבִּים, וּמֵאַחַר שֶׁהֵם רַבִּים, הַרְבֵּה שָׂכָר יֵשׁ לָכֶם כְּאִלּוּ עֲשִׂיתֶם הַרְבֵּה. דֶּרֶךְ חַיִּים: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם ר"ל בדרך ארץ הנה העוסק בפרנסה ואמרו וגוררת עון כמו שבארנו במקום אחר אמרו סופו שהוא מלסטם את הבריות ובאמרו ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם הוא דבר השם לעמלים עם הצבור שפעמים שימנעו מעשות מצוה בעת התעסקם בצרכי צבור ואמר שהש"י יעלה עליהם שכר כאילו עשו המצוה ההיא ואע"פ שלא עשאוה אחר שהתעסקו עם הצבור לשם שמים: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ג
הֱווּ זְהִירִין בָּרָשׁוּת, שֶׁאֵין מְקָרְבִין לוֹ לָאָדָם אֶלָּא לְצֹרֶךְ עַצְמָן. נִרְאִין כְּאוֹהֲבִין בִּשְׁעַת הֲנָאָתָן, וְאֵין עוֹמְדִין לוֹ לָאָדָם בִּשְׁעַת דָּחְקוֹ:
ר"ע מברטנורה הֱווּ זְהִירִים בָּרָשׁוּת. אַתֶּם הַמִּתְעַסְּקִים בְּצָרְכֵי צִבּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם צְרִיכִים לְהִתְוַדֵּעַ לָרָשׁוּת כְּדֵי לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים {יג}, הֱווּ זְהִירִים וְכוּ': (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {יג} דְּעַל כְּיוֹצֵא בְּזוֹ לֹא אָמַר שְׁמַעְיָה [לְעֵיל פ"א מ"י], כִּי זוֹ מִצְוָה רַבָּה הִיא לְהִתְוַדֵּעַ לָהֶם כְּדֵי לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי צִבּוּר. וּמָרְדְּכַי וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ יוֹכִיחוּ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם כבר בארנו שהרשות היא השלטונות בימי הקדם והוא מספר במדותיהם ומזהיר מהם: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ד
הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ {יד}, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה {יח}, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה:
ר"ע מברטנורה עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִרְצוֹנְךָ. פַּזֵּר מָמוֹנְךָ בְּחֶפְצֵי שָׁמַיִם, כִּרְצוֹנְךָ, כְּאִלּוּ פִּזַּרְתָּ אוֹתָם בַּחֲפָצֶיךָ. שֶׁאִם עָשִׂיתָ כֵן יַעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ, כְּלוֹמַר יִתֵּן לְךָ טוֹבָה בְּעַיִן יָפָה: כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים. יָפֵר עֲצַת כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ לְרָעָה. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, שֶׁאֵין זֶה אֶלָּא דֶּרֶךְ כָּבוֹד כְּלַפֵּי מַעֲלָה, וַהֲרֵי הוּא כְּאִלּוּ כָּתוּב כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹנוֹ מִפְּנֵי רְצוֹנְךָ. כְּאוֹתָהּ שֶׁאָמְרוּ בְּפֶרֶק בַּמֶּה אִשָּׁה [שַׁבָּת סג.] כָּל הָעוֹשֶׂה מִצְוָה כְּתִקְנָהּ אֲפִלּוּ גְּזַר דִּין שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה מִתְבַּטֵּל מֵעָלָיו: אַל תִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר. אֶלָּא הִשְׁתַּתֵּף בְּצָרָתָם. שֶׁכָּל הַפּוֹרֵשׁ מִן הַצִּבּוּר אֵינוֹ רוֹאֶה בְּנֶחָמַת הַצִּבּוּר {טו} [תַּעֲנִית יא.]: וְאַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ. שֶׁהֲרֵי יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה שְׁמֹנִים שָׁנָה וּלְבַסּוֹף נַעֲשָׂה צְדוֹקִי [בְּרָכוֹת כט.]: וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרְךָ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ. אִם רָאִיתָ חֲבֵרְךָ שֶׁבָּא לִידֵי נִסָּיוֹן וְנִכְשַׁל, אַל תְּדִינֵהוּ לְחוֹבָה עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִידֵי נִסָּיוֹן כְּמוֹתוֹ וְתִנָּצֵל: וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ וְסוֹפוֹ לְהִשָּׁמֵעַ. כְּלוֹמַר, לֹא יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ מְסֻפָּקִים שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהָבִינָם בִּתְחִלָּה וּבְעִיּוּן רִאשׁוֹן, וְתִסְמֹךְ שֶׁאִם יַעֲמִיק הַשּׁוֹמֵעַ בָּהֶם לְבַסּוֹף יְבִינֵם. כִּי זֶה יָבִיא בְּנֵי אָדָם לִטְעוֹת בִּדְבָרֶיךָ, שֶׁמָּא יִטְעוּ וְיֵצְאוּ לְמִינוּת עַל יָדְךָ {טז}. פֵּרוּשׁ אַחֵר, לֹא תְּגַלֶּה סוֹדְךָ אֲפִלּוּ בֵּינְךָ לְבֵין עַצְמְךָ וְתֹאמַר שֶׁאֵין כָּאן מִי שֶׁיִּשְׁמָעֲךָ, לְפִי שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע, כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל {יז}. וְהַגִּרְסָא הִיא לְפִי פֵּרוּשׁ זֶה, שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. אֲבָל רַשִׁ"י גּוֹרֵס, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וּבְדִבְרֵי תּוֹרָה מְדַבֵּר, אַל תֹּאמַר עַל דְּבַר תּוֹרָה שֶׁאַתָּה יָכוֹל לִשְׁמֹעַ עַכְשָׁיו שֶׁתִּשְׁמַע אוֹתוֹ לְבַסּוֹף, אֶלָּא הַט אָזְנֶיךָ וּשְׁמַע מִיָּד: לִכְשֶׁאִפָּנֶה. מֵעֲסָקַי, אֶעֱסֹק בַּתּוֹרָה: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {יד} בַּטֵּל כוּ'. נִרְאֶה לִי דַּעֲשֵׂה רְצוֹנוֹ אָמַר כְּלַפֵּי מִצְוֹת עֲשֵׂה, וּלְפִיכָךְ אָמַר בַּטֵּל רְצוֹנְךָ כְּנֶגֶד מִצְוֹת לֹא תַּעֲשֶׂה: {טו} וְקָשֶׁה, דְּאִם כֵּן יוּכַל לוֹמַר לֹא מֵעֻקְצֵךְ כוּ'. וְרַשִׁ"י מְסַיֵּם, וְאֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. וְעוֹד יֵשׁ לוֹמַר, שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה וְיָמוּת בְּלֹא עִתּוֹ אוֹ יִגְלֶה מִמְּקוֹמוֹ: {טז} וְאִם כֵּן הַיְנוּ הָא דְּאַבְטַלְיוֹן פֶּרֶק קַמָּא מִשְׁנָה י"א, וְתוּ לָמָּה לִי. וְהָרַמְבַּ"ם לֹא פֵּרֵשׁ אֶלָּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ פְּשׁוּטֵי הַדְּבָרִים מְרֻחָק מְאֹד וּבָטֵל מִן הַדִּבּוּר. שֶׁהוּא אוֹמֵר לֹא יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ צְרִיכִים לְפֵרוּשׁ רָחוֹק: {יז} רֵישָׁא דִּקְרָא, גַּם בְּמַדָּעֲךָ מֶלֶךְ אַל תְּקַלֵּל וּבְחַדְרֵי מִשְׁכָּבְךָ אַל תְּקַלֵּל עָשִׁיר: {יח} לִכְשֶׁאִפָּנֶה כוּ'. הוּא לֹא זוֹ אַף זוֹ, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמֹעַ מִזּוּלָתְךָ אֶלָּא לִשְׁנוֹת בְּעַצְמְךָ אַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה כוּ': (עיקר תוי"ט).
רמב"ם כבר הודענו בפרק הד' שאין צריך להפרד מן הצבור אלא לפי הפסדם כמו שבארנו שם ואמר שהאדם אע"פ שתהיה לו תכונה חשובה בנפש והתחזק' לא יסלק ידו מלכפול עשיית הטוב להוסיף החזוק ולא יבטח ויאמר זאת המעלה כבר עלתה בידי ואי אפשר לה שתסור שאפשר הוא שתסור והוא אמרו עד יום מותך:
ודבר שאי אפשר לשמוע הוא שיהיו פשוטי הדברים מרוחק מאד ובטל וכשיסתכל האדם בו היטב יראה שדברים נכונים והוא מזהיר מן הדרך ההיא מן הדיבור שהוא אומר לא יהיו דבריך צריכים לפירוש רחוק והסתכלות יתירה ואז יבינם השומע:
כשאפנה. רוצה בו כשאפנה מזה העסק וזה דומה למה שקדם ממצות שמאי חברו עשה תורתך קבע: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ה
הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד, וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד, וְלֹא הַקַּפְּדָן מְלַמֵּד, וְלֹא כָל {יט} הַמַּרְבֶּה {כ} בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל {כא} לִהְיוֹת אִישׁ:
ר"ע מברטנורה בּוּר. רֵיק מִכָּל דָּבָר, וַאֲפִלּוּ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן אֵינוֹ יוֹדֵעַ. וְהוּא גָּרוּעַ מֵעַם הָאָרֶץ. תַּרְגּוּם וְהָאֲדָמָה לֹא תֵשָׁם [בְּרֵאשִׁית מז], וְאַרְעָא לֹא תְּבוּר: וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד. אֲבָל יְרֵא חֵטְא אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה, שֶׁהֲרֵי הוּא בָּקִי בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן: וְלֹא הַבַּיְשָׁן לָמֵד. שֶׁהַמִּתְבַּיֵּשׁ לִשְׁאֹל שֶׁמָּא יַלְעִיגוּ עָלָיו, יִשָּׁאֵר תָּמִיד בִּסְפֵקוֹתָיו: וְלֹא הַקַּפְּדָן. הָרַב שֶׁמַּקְפִּיד עַל הַתַּלְמִידִים כְּשֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ, לֹא יְלַמֵּד כָּרָאוּי. אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיַּסְבִּיר פָּנִים בַּהֲלָכָה לְתַלְמִידָיו: וְלֹא כָל הַמַּרְבֶּה בִסְחוֹרָה מַחְכִּים. דִּכְתִיב (דְּבָרִים ל) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, אֵין הַתּוֹרָה מְצוּיָה בְּאוֹתָם שֶׁהוֹלְכִים מֵעֵבֶר לַיָּם [עֵרוּבִין נה.]: וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים. לֵישֵׁב בָּרֹאשׁ וּלְהוֹרוֹת הוֹרָאוֹת: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {יט} כָּל. אָמַר כָּל לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר וּכְבָר נִמְצָא מִי שֶׁהִרְבָּה בִּסְחוֹרָה וְיֶחְכַּם, כְּעִנְיַן רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם אוֹ אִילְפָא וְדוֹמֵיהֶם. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְאָמַר מַחְכִּים, פֹּעַל יוֹצֵא, שֶׁלְּעִתּוֹת הַפְּנַאי יְלַמֵּד לַאֲחֵרִים אֲבָל לֹא יַחְכִּימֵם: {כ} הַמַּרְבֶּה. דַּוְקָא קָאָמַר הַמַּרְבֶּה. דִּבְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן לְהַחֲיוֹת גּוּפוֹ, גַּם תּוֹרָתוֹ אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת, כִּדְאָמְרִינַן לְקַמָּן אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה, וְאָמְרִינַן יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ: {כא} הִשְׁתַּדֵּל. עִנְיַן הַהֶרְגֵּל וְהַמַּחֲשָׁבָה לַדָּבָר. וְתַרְגּוּם וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, וְאִשְׁתַּדֵּל גַּבְרָא עִמֵּיהּ. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם בור הוא שאין לו לא חכמה ולא מדות:
ועם הארץ הוא שאין לו מעלות שכליות אבל יהיו לו קצת מעלות המדות:
וביישן ידוע. וקפדן הוא מי שמקפיד על כל דבר וכועס:
וענין השתדל הרגל נפשך ומשוך אותה לקנות המעלות ואחר שאין [שם] אנשים חכמים שילמדוך הוה אתה מלמד את עצמך ותרגום ויאבק איש עמו ואשתדל גברא עמיה:
ואמרו שהתורה לא תמצא בבעלי הגאוה והגסות ולא בהולכי ארצות רחוקות וסמכו זה לפסוק על צד המליצה ואמרו לא בשמים היא לאמר וגו' ולא מעבר לים היא וגו' אמרו לא בגסי הרוח היא ולא במהלכי מעבר לים היא: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ו
אַף הוּא רָאָה גֻלְגֹּלֶת אַחַת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם. אָמַר לָהּ, עַל דַּאֲטֵפְתְּ, אַטְפוּךְ. וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן {כב}:
ר"ע מברטנורה עַל דַּאֲטֵפְתְּ אַטְפוּךְ. רָשָׁע הָיִיתָ וּמְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְצִיפָן בַּנָּהָר, וּבְאוֹתָהּ מִדָּה מָדְדוּ לְךָ: וְסוֹף מְטִיפַיִךְ יְטוּפוּן. שֶׁלֹּא הָיָה הַדָּבָר מָסוּר בְּיָדָן לְהָרְגְךָ, אֶלָּא לְבֵית דִּין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְסָרְךָ בְּיָדָן, שֶׁמְּגַלְגְּלִים חוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּב, וְעָתִיד הוּא אַחַר כָּךְ לִתְבֹּעַ מֵהֶן מִיתָתְךָ {כג}: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {כב} עַל כוּ'. לֹא אֲמָרוֹ בְּדֶרֶךְ חִיּוּב מֻחְלָט, שֶׁכֵּן הוּא וְשֶׁכֵּן יִהְיֶה, שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁזֶּה הַנִּשְׁטַף לֹא שָׁטַף, וְכֵן הַשּׁוֹטֵף אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִשָּׁטֵף. אֶלָּא בְּדֶרֶךְ הֲנָחָה הָיָה אֹמֵר בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ שֶׁכֵּן הוּא כְּפִי הַשֵּׂכֶל. וּמִפְּנֵי שֶׁהַמְּפֻרְסָם מַכְחִישׁוֹ, הִרְגִיל בְּפִיו לְהַשְׁמִיעַ לָרַבִּים, מַרְבֶּה בָּשָׂר כוּ', לוֹמַר, כֵּן כָּל הַמִּדּוֹת הַנְּהוּגוֹת בָּעוֹלָם, וְשֶׁבְּמִדָּה שֶׁאָדָם מוֹדֵד כוּ', וּמִן הַגְּלוּיוֹת אַתָּה דָּן לַנִּסְתָּרוֹת שֶׁגַּם הֵמָּה בְּיֹשֶׁר וְצֶדֶק אֶלָּא שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהַשְׂכִּילָם וְלַעֲמֹד עַל תְּכוּנָתָם. וּבְזֶה הוֹכִיחַ מַאֲמָרוֹ הַקּוֹדֵם אֵין בּוּר כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב. וְאָמַר יְטוּפוּן לְשׁוֹן רַבִּים, לְהַשְׁמִיעֵנוּ שֶׁאֲפִלּוּ הָרַבִּים שֶׁהָרְגוּ אֶת הַיָּחִיד כֻּלָּן יֵהָרְגוּ: {כג} שֶׁהֲרֵי בִּבְחִירַת עַצְמוֹ עָשָׂה זֹאת, לֹא לְקַיֵּם שְׁלִיחוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. וְהַרְבֵּה שְׁלוּחִים הָיוּ לַמָּקוֹם שֶׁיֵּהָרֵג זֶה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם ר"ל שאתה נהרג בעבור שהרגת זולתך ואשר הרגך עתיד ליהרג הכוונה בזה המאמר שפעולות הרעות ישובו בראש עושיהם כמו שאמר עונותיו ילכדונו [את] הרשע וגו' ואומר בור כרה ויחפרהו ואמרו חכמים במדה שאדם מודד בה מודדין לו וזה דבר הנראה לעין בכל עת ובכל זמן ובכל מקום שכל מי שיעשה רע ויחדש מיני החמס ופחיתיו' שהוא עצמו יוזק מן הרעות ההם בעצמם אשר חדש מפני שהוא למד מלאכה שתעשה נזק לו ולזולתו וכן כל המלמד מעלה שמחדש פעל טוב מן הטובות יגיעהו תועלת הפעל ההוא מפני שהוא מלמד דבר שיעשה טוב לו ולזולתו ודברי הכתוב בזה טובים מאד אמר כי פועל אדם ישלם לו: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ז
הוּא הָיָה אוֹמֵר, מַרְבֶּה בָשָׂר, מַרְבֶּה רִמָּה. מַרְבֶּה נְכָסִים, מַרְבֶּה דְאָגָה. מַרְבֶּה נָשִׁים, מַרְבֶּה כְשָׁפִים. מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, מַרְבֶּה זִמָּה. מַרְבֶּה עֲבָדִים, מַרְבֶּה גָזֵל. מַרְבֶּה תוֹרָה, מַרְבֶּה חַיִּים. מַרְבֶּה יְשִׁיבָה, מַרְבֶּה חָכְמָה. מַרְבֶּה עֵצָה, מַרְבֶּה תְבוּנָה. מַרְבֶּה צְדָקָה, מַרְבֶּה שָׁלוֹם. קָנָה שֵׁם טוֹב, קָנָה לְעַצְמוֹ {כה}. קָנָה לוֹ דִבְרֵי תוֹרָה, קָנָה לוֹ חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא:
ר"ע מברטנורה מַרְבֶּה בָשָׂר מַרְבֶּה רִמָּה. הַמַּרְבֶּה בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה עַד שֶׁנַּעֲשֶׂה שָׁמֵן וּבַעַל בָּשָׂר, מַרְבֶּה עָלָיו רִמָּה בַּקֶּבֶר, וְקָשָׁה רִמָּה לַמֵּת כְּמַחַט בִּבְשַׂר הַחַי {כד}. וְקָמַשְׁמַע לַן הַאי תַּנָּא, שֶׁכָּל רִבּוּיִין קָשִׁים לָאָדָם חוּץ מֵרִבּוּי תּוֹרָה וְחָכְמָה וּצְדָקָה: מַרְבֶּה דְאָגָה. שֶׁמָּא יִגְזְלוּהוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ אוֹ שֶׁמָּא יָבֹאוּ עָלָיו לִסְטִים וְיַהַרְגוּהוּ. וְחָסִיד אֶחָד הָיָה מִתְפַּלֵּל, הַמָּקוֹם יַצִּילֵנִי מִפִּזּוּר הַנֶּפֶשׁ. וְשָׁאֲלוּ מִמֶּנּוּ מַהוּ פִּזּוּר הַנֶּפֶשׁ, אָמַר לָהֶם שֶׁיִּהְיוּ לוֹ נְכָסִים מְרֻבִּים מְפֻזָּרִים בִּמְקוֹמוֹת הַרְבֵּה וְצָרִיךְ לְפַזֵּר נַפְשׁוֹ לַחֲשֹׁב לְכָאן וּלְכָאן: מַרְבֶּה נָשִׁים מַרְבֶּה כְשָׁפִים. סִדְרָא נָקֵיט וְאָזֵיל. בִּתְחִלָּה אָדָם מְקַשֵּׁט עַצְמוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וּמַרְבֶּה בָּשָׂר, וְאַחַר כָּךְ מְבַקֵּשׁ לְהַרְבּוֹת נְכָסִים, וּלְאַחַר שֶׁהִרְבָּה נְכָסִים וְרוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ סִפּוּק לְפַרְנֵס נָשִׁים רַבּוֹת הוּא מַרְבֶּה לוֹ נָשִׁים, וּלְאַחַר שֶׁהִרְבָּה נָשִׁים כָּל אַחַת צְרִיכָה שִׁפְחָה שֶׁתְּשַׁמְּשֶׁנָּהּ, הֲרֵי מַרְבֶּה שְׁפָחוֹת, וְכֵיוָן שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְנֵי בַּיִת מְרֻבִּין צָרִיךְ לְשָׂדוֹת וּכְרָמִים לְסַפֵּק יַיִן וּמָזוֹן לִבְנֵי בֵּיתוֹ, וּמַרְבֶּה עֲבָדִים לַעֲבֹד הַשָּׂדוֹת וְהַכְּרָמִים. לְכָךְ הֵן שְׁנוּיִין בְּסֵדֶר זֶה: מַרְבֶּה תוֹרָהּ מַרְבֶּה חַיִּים. דִּכְתִיב (דְּבָרִים ל) כִּי הִיא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ: מַרְבֶּה חָכְמָה. שֶׁנּוֹתֵן טַעַם לִדְבָרָיו וְהַסְּבָרוֹת שֶׁלּוֹ מִתְיַשְּׁבוֹת עַל לֵב הַשּׁוֹמְעִין: מַרְבֶּה יְשִׁיבָה. הַרְבֵּה תַּלְמִידִים מִתְקַבְּצִים וּבָאִים לִשְׁמֹעַ סְבָרוֹתָיו. וְאִית דְּגַרְסֵי, מַרְבֶּה יְשִׁיבָה מַרְבֶּה חָכְמָה, מִי שֶׁמַּרְבֶּה בְּתַלְמִידִים, הַתַּלְמִידִים מְחַדְּדִים אוֹתוֹ וּמַרְבִּין וּמוֹסִיפִין עַל חָכְמָתוֹ: מַרְבֶּה עֵצָה. מִי שֶׁמַּרְבֶּה לִטֹּל עֵצָה: מַרְבֶּה תְבוּנָה. מֵבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר מֵעֵצוֹת שֶׁיּוֹעֲצָיו נוֹתְנִים לוֹ: מַרְבֶּה צְדָקָה מַרְבֶּה שָׁלוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה לב) וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {כד} לֹא שֶׁקִּיְּמוּ בָּזֶה הַהַרְגָּשָׁה לַמֵּת וְעָשׂוּ מַה שֶּׁאֵינוֹ יֶשְׁנוֹ, שֶׁאֵין צַעַר לַמֵּת בְּאִזְמֵל, וְהַחֲנוּטִין יוֹכִיחַ. אֲבָל אֲמָרוּהוּ כְּלַפֵּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁמִּצְטַעֵר מְאֹד בִּרְאוֹתָהּ בְּנִוּוּלוֹ שֶׁל הַגּוּף. וְכֵן הוּא בַּכָּל בּוֹ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ בָּזֶה: {כה} לְעַצְמוֹ. לַהֲנָאָתוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְלִי נִרְאֶה לְפָרֵשׁ שֶׁעִנְיָנוֹ שֶׁקָּנָה עַצְמוּתוֹ. וְרוֹצֶה לוֹמַר שֶׁבִּהְיוֹת לוֹ שֵׁם טוֹב הִנֵּה נִתְעַצֵּם וְהָיָה מַה שֶּׁהוּא. שֶׁכָּל שֶׁאֵין לוֹ שֵׁם טוֹב הִנֵּה הוּא כְּלֹא הָיָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם ( אין פירוש ) (רמב"ם)
פרק ב - משנה ח
רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמָּאי {כו}. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ {כז}. חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי {כח}, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר {כט} בֶּן הוֹרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה {לא}. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם:
ר"ע מברטנורה אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ. לוֹמַר הַרְבֵּה תּוֹרָה לָמַדְתִּי. וּלְפִי שֶׁהוּא לֹא הִנִּיחַ לֹא מִקְרָא וְלֹא מִשְׁנָה הֲלָכָה וְאַגָּדָה שֶׁלֹּא לָמַד [סֻכָּה כח., בָּבָא בַּתְרָא קלד.], הָיָה אוֹמֵר כֵּן: בּוֹר סוּד. גָּרְסִינַן, וְלֹא בּוֹר סִיד {ל}. כְּלוֹמַר, כְּבוֹר טוּחַ בְּסִיד: שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. כָּךְ הוּא אֵינוֹ שׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִתַּלְמוּדוֹ: אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. מְאֻשָּׁר בְּמִדּוֹת טוֹבוֹת עַד שֶׁכָּל הָעוֹלָם אוֹמְרִים עָלָיו אַשְׁרֵי מִי שֶׁיְּלָדַתּוּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, עַל שֵׁם שֶׁהִיא גָּרְמָה לוֹ שֶׁיְּהֵא חָכָם, שֶׁהָיְתָה מְחַזֶּרֶת עַל כָּל בָּתֵּי מִדְרָשׁוֹת שֶׁבְּעִירָהּ וְאוֹמֶרֶת לָהֶם בְּבַקָּשָׁה מִכֶּם בַּקְּשׁוּ רַחֲמִים עַל הָעֻבָּר הַזֶּה שֶׁבְּמֵעַי שֶׁיִּהְיֶה חָכָם, וּמִיּוֹם שֶׁנּוֹלַד לֹא הוֹצִיאָה עֲרַשְׂתּוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בְּאָזְנָיו אֶלָּא דִּבְרֵי תּוֹרָה: חָסִיד. שֶׁעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין: יְרֵא חֵטְא. מַחְמִיר עַל עַצְמוֹ וְאוֹסֵר עָלָיו דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים, מִיִּרְאָתוֹ שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי חֵטְא. דְּאִם לֹא כֵן מַאי רְבוּתֵיהּ, אֲפִלּוּ עַם הָאָרֶץ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת יְרֵא חֵטְא: מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. לִבּוֹ רָחָב וּמוֹסִיף פִּלְפּוּל וּסְבָרוֹת מִדַּעְתּוֹ: אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ. שֶׁל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי: וְאֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה. מָצָאתִי כָּתוּב, דְּאַבָּא שָׁאוּל לֹא נֶחְלַק עַל תַּנָּא קַמָּא, וּשְׁנֵי הַדְּבָרִים אֲמָרָם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וּשְׁנֵיהֶם אֱמֶת, דִּלְעִנְיַן הַבְּקִיאוּת וְהַזִּכָּרוֹן הָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַכְרִיעַ, וּלְעִנְיַן הַחֲרִיפוּת וְהַפִּלְפּוּל הָיָה רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מַכְרִיעַ: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {כו} קִבֵּל כוּ'. בְּשַׁלְשֶׁלֶת הִלֵּל לֹא הֻצְרַךְ לְהַזְכִּיר שֶׁמִּמֶּנּוּ קִבְּלוּ. וְעַכְשָׁיו מַזְכִּיר בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הָיָה מִבְּנֵי בָנָיו. וְעוֹד, שֶׁהוּא הָיָה לוֹ תַּלְמִידִים הַרְבֵּה וְרָבְתָה הַמַּחֲלֹקֶת מֵהֶם וְאַחֲרֵיהֶם, הִזְכִּיר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְלְקוּ בְּכַמָּה דִּינִים מִכָּל מָקוֹם עִקַּר הַתּוֹרָה קִבְּלוּהָ: {כז} נוֹצָרְתָּ. לְשֵׁם כָּךְ יָצָאתָ לַאֲוִיר הָעוֹלָם, כְּדִכְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹּקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי, מְלַמֵּד שֶׁהִתְנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם מַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית שֶׁאִם אֵין מְקַבְּלִין יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה יַחֲזִיר הָעוֹלָם לְתֹהוּ וָבֹהוּ, נִמְצָא עַכְשָׁיו שֶׁחוֹבָה גְּדוֹלָה מֻטֶּלֶת עָלָיו וְלֹא בְּטוֹבָה הוּא עוֹשֶׂה. רַשִׁ"י: {כח} חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים כוּ'. לא מָנָה רַק הַגְּדוֹלִים שֶׁנִּמְסְרָה לָהֶם הַקַּבָּלָה. אָמְנָם הַרְבֵּה תַּלְמִידִים אֲחֵרִים הָיוּ לוֹ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {כט} אֱלִיעֶזֶר. לְפִי שֶׁתַּלְמִידָיו הָיוּ, קוֹרְאָן בִּשְׁמָן. רַשִׁ"י: {ל} כִּי בּוֹר סִיד רְצוֹנוֹ לוֹמַר בּוֹר שֶׁל סִיד, וּמַה שֶּׁבַח יֵשׁ בָּזֶה. אֲבָל בּוֹר סוּד שֶׁסִּיְּדוּהוּ יָפֶה וּמַעֲמִיד הַמַּיִם שֶׁלֹּא יִבָּלְעוּ בַּקַּרְקַע וּבִשְׁלֵמוּתוֹ סָיוּד, וּבָא חָסֵר יוּ"ד כְּדֶרֶךְ נָחֵי הָעַיִ"ן. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {לא} שֶׁאֵינוֹ כוּ'. כְּלוֹמַר לְעִנְיָן זֶה הוּא שֶׁדּוֹמֶה לְבוֹר סוּד וְלֹא בְּכָל בְּחִינוֹתָיו, לְפִי שֶׁיֵּשׁ בַּבּוֹר הַזֶּה נַמִּי לִגְרִיעוּתָא שֶׁאֵין מֵימָיו מְתוּקִים כְּמוֹ בּוֹר מַיִם חַיִּים כוּ', וּלְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְבָאֵר שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם שבח ר"א בזכרונות טוב בהדמות לבור מוסד שלא יאבד מימיו ושבח רבי יהושע במעלות המדות כי בהם יאושר האדם ויכובד ויאהבוהו רוב עולם ולזה הוא מאשר בו יולדתו: ורבי יוסי שבח בטוב מעלות המדות ובמעלות השכליות. ר' שמעון שבח ביראת חטא והוא זריזות והשתדלות בעניני עסקי הטוב ושמירתו מרע ושבח ר' אלעזר בן ערך בטוב ההבנה והיות כל ענין עמוק קל אצלו ותבונתו מוספת על הענין: (רמב"ם)
פרק ב - משנה ט
אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ {לב} אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ {לג} הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם. אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. אֶחָד הַלֹּוֶה מִן הָאָדָם, כְּלֹוֶה מִן הַמָּקוֹם {לה} בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לז) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם, וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, לֵב רָע. אָמַר לָהֶם, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלָל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם:
ר"ע מברטנורה עַיִן טוֹבָה. מִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ מְבַקֵּשׁ דְּבָרִים יְתֵרִים וְאֵינוֹ מְקַנֵּא כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁיֵּשׁ לַחֲבֵרָיו יוֹתֵר מִמֶּנּוּ: חָבֵר טוֹב. שֶׁמּוֹכִיחוֹ כְּשֶׁרוֹאֶה אוֹתוֹ עוֹשֶׂה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ הָגוּן: שָׁכֵן טוֹב. מָצוּי אֶצְלוֹ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, וְאִלּוּ חָבֵר טוֹב אֵינוֹ מָצוּי אֶצְלוֹ בְּכָל עֵת: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. צוֹפֶה וּמַבִּיט בְּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת, וּמִתּוֹךְ כָּךְ נִמְצָא מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ וּשְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ: לֵב טוֹב. לְפִי שֶׁהַלֵּב הוּא הַמֵּנִיעַ לְכָל שְׁאָר הַכֹּחוֹת וְהוּא הַמָּקוֹר שֶׁמִּמֶּנּוּ נוֹבְעִים כָּל הַפְּעֻלּוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לַפְּעֻלּוֹת אֵבָרִים מְיֻחָדִים, מִכָּל מָקוֹם הַכֹּחַ הַמְעוֹרֵר לְכָל הַתְּנוּעוֹת הוּא בַּלֵּב, לְפִיכָךְ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֵב טוֹב. וּמִפְנֵי זֶה אָמַר רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם: אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. הֻצְרַךְ לִשְׁאֹל מֵהֶם זֶה, וְלֹא הֵבִין מִתּוֹךְ דִּבְרֵיהֶם הָרִאשׁוֹנִים שֶׁהַדֶּרֶךְ הָרָעָה הִיא הֵפֶךְ הַדֶּרֶךְ הַטּוֹבָה, לְפִי שֶׁלֹּא כָּל מַה שֶּׁהוּא טוֹב יִהְיֶה הֶפְכוֹ רַע, כִּי מִדַּת הַחֲסִידוּת וְהוּא הָעוֹשֶׂה לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין הִיא טוֹבָה, וּמִי שֶׁאֵינוֹ חָסִיד וּמַעֲמִיד דְּבָרָיו עַל דִּין תּוֹרָה אֵינוֹ רַע, וְאֶפְשָׁר הָיָה לוֹמַר, שֶׁאִם הַהִסְתַּפְּקוּת וְהִיא עַיִן טוֹבָה הִיא דֶּרֶךְ טוֹבָה, בַּקָּשַׁת הַיִּתְרוֹנוֹת אֵינוֹ דֶּרֶךְ רָעָה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַזִּיק לְשׁוּם אָדָם בָּזֶה, וְכֵן בִּשְׁאָר הַמִּדּוֹת. לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לִשְׁאֹל מֵהֶם אֵיזוֹ הִיא דֶּרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם: הַלּוֶֹה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם. הוּא הֵפֶךְ הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, שֶׁאִם לֹא יְשַׁלֵּם לֹא יִמְצָא מִי שֶׁיַּלְוֶנּוּ וְיִהְיֶה מֻטָּל בָּרָעָב. וְלֹא אָמַר סְתָם מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר לָאָדָם שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי תַּקָּלָה, שֶׁיַּצִּיל עַצְמוֹ בְּבֹא הַנּוֹלָד הַהוּא {לד}: וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא צַדִּיקוֹ שֶׁל עוֹלָם {לו} חוֹנֵן וְנוֹתֵן לַמַּלְוֶה מַה שֶּׁלָּוָה זֶה מִמֶּנּוּ וְלֹא פָּרַע לוֹ, נִמְצָא הַלּוֶֹה נִשְׁאַר חַיָּב לַמָּקוֹם: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {לב} וּרְאוּ. כִּדְאָמְרִינַן בְּעָלְמָא נָפַק דַּק וְאַשְׁכַּח. וְהַמְּכֻוָּן בְּכָל זֶה יְצִיאַת הַשֵּׂכֶל וְהִתְשׁוֹטְטוֹ לְהִתְבּוֹנֵן בְּעִיּוּן וּלְהַשְׂכִּיל הֵיטֵב. וְזֶהוּ לְשׁוֹן רְאוּ, כְּמוֹ וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה: {לג} שֶׁיִּדְבַּק כוּ'. פֵּרוּשׁ כִּי בְּוַדַּאי שֶׁבְּכָל הַטּוֹבוֹת וְהַיְּשָׁרוֹת יֵשׁ לְהִדָּבֵק. אֶלָּא רְצוֹנוֹ לוֹמַר בְּמִדָּה אַחַת לִהְיוֹת בָּהּ שָׁלֵם לְעוֹלָם, כִּי טוֹב לָאָדָם לֶאֱחֹז בְּמִדָּה אַחַת לְעוֹלָם בִּשְׁלֵמוּת וְנָקֵל אֵלָיו לְהַשִּׂיג מִמֶּנָּה הַטּוֹבוֹת הַחֲשׁוּבוֹת כֻּלָּם, מִהְיוֹת בּוֹ כַּמָּה מִדּוֹת וְאֵינוֹ שָׁלֵם בְּאַחַת מֵהֶם. הָרַב רַבֵּנוּ יוֹנָה. וּשְׂפָתַיִם יִשַּׁק. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְנִיחָא בָּזֶה שֶׁדִּבְרֵי רַבִּי בְּרֵישׁ פֶּרֶק זֶה קָאֵי אַכָּל הַמִּדּוֹת בְּאֵיזוֹ דֶּרֶךְ יָבֹר לוֹ לְהִתְנַהֵג בַּעֲשִׂיַּת כָּל אֶחָד וְאֶחָד. וּלְזֶה לֹא אָמַר שֶׁיִּדְבַּק: {לד} וְצָרִיךְ לוֹמַר שֶׁמַּה שֶּׁאָמַר לְעֵיל וּמִתּוֹךְ כָּךְ מְחַשֵּׁב כוּ', אֵינוֹ עִקַּר פֵּרוּשׁ הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד, אֶלָּא שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ נִמְשַׁךְ גַּם כֵּן שֶׁמְּחַשֵּׁב כוּ'. אֲבָל עִקַּר כַּוָּנַת הָרוֹאֶה כוּ' הוּא מַה שֶּׁמְּפָרֵשׁ צוֹפֶה וּמַבִּיט בְּמַה שֶּׁעָתִיד לִהְיוֹת וְזֶה בְּכָל עִנְיָנָיו וַעֲסָקָיו כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לה} הַמָּקוֹם. הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם. וְכֵן הוּא אוֹמֵר וּמִתַּחַת זְרוֹעוֹת עוֹלָם. אֲבָל הָעוֹלָם לֹא יְכִילֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ. רַשִׁ"י: {לו} שֶׁנֶּאֱמַר צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. וְכֵן וְאַתָּה צַדִּיק עַל כָּל הַבָּא עָלֵינוּ. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם עין טובה. ההסתפקו' במה שיש לאדם והיא ממעלות המדות: ועין רעה הפכה רצה לומר הקטנת הדברים והחריצות על התוספת:
ואמרו הנה הרואה את הנולד אשר ענינו שילמד מה שעתיד להיות ממה שהוא נמצא עתה אינו בחכמות עד שתהיה מעלה שכלית ויהיה פירושו שילמד הנסתר מן הנראה אבל רוצה בו הנה העיון בעניני האדם מעסקיו אשר בהם המשך מציאותו שיעיין באחרית עניניו וכנגד זה הביא משל אחד והוא אמרו הלוה ואינו משלם שלא ילוהו דבר אחר כך והוא פחיתות' המדה וצדיק חונן ונותן זה צדיקו של עולם והוא ה' יתברך שנא' צדיק וישר הוא וכן ואתה צדיק על כל הבא עלינו פירוש חונן לאדם המלוה לחבירו ואינו משלם משלם לו הקב"ה חלף עבודתו שגמל חסד לזולתו ללוותו עד שתשיג ידו די מחסורו וכאשר מצאה ידו ולא ישלם למלוהו ה' יתברך משלם לו:
וענין רואה דבריו בוחר ומבחין מענין אדני לא ראה שכונתו לא בחר והבחין שבכלל דבריו שאמר לב רע הוא הכל:
וכבר בארנו בפ' השני אשר הקדמנו לפירוש זאת המסכת שמעלות המדות כולם ימצאו לחלק המתעורר לחלקי הנפש לבד ולו ימצאו גם כן פחיתיות המדות ובארנו בפ' הרביעי שהפעולות שהם טובות הם הפעולות הממוצעות אשר יבאו ממעלות המדות וכן הוא ידוע אצל הפלוסופים והרופאים שהנפש המתעוררת היא בלב והלב חדרה וכליה אליו תיוחס. ואע"פ שהכחות כלם מפוזרות מן הלב והוא התחלתה לפי דעת האמתי אבל הכח המתעורר לא יתפשט ממנו לאבר אחר כדרך שמתפשט הכח הזן ר"ל החלק הצומח אשר ספרנוהו בפ' הראשון מן הלב אל הכבד והבן מכל מה שבארנוהו שלב טוב רוצה בו הפעולות הטובות והם הפעולות הממוצעות והם מעלות המדות והוא כולל ההסתפקות ואהבת הטובים וזולת זה מן המעלות והוא אמרו שבכלל דבריו דבריכם וכן לב רע פחיתות המדות והוא כולל ג"כ כל מה שהזהירו ממנו: (רמב"ם)
פרק ב - משנה י
הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה דְבָרִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ {לז}, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ. וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף {לט}, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ {מב}:
ר"ע מברטנורה הֵם אָמְרוּ שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים. בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ וּבְמוּסָרִים וּבְמִדּוֹת. דְּאִלּוּ בְּעִנְיַן הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר וְהַפְּטוּר וְהַחִיּוּב דְּבָרִים הַרְבֵּה אָמְרוּ. אִי נַמִּי, אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה דְּבָרִים הֲוֵי מַרְגְּלָא בְּפוּמַיְהוּ תָּמִיד: יְהִי כְבוֹד חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ. וְאֵימָתַי יְהֵא זֶה, כְּשֶׁלֹּא תְּהִי נוֹחַ לִכְעֹס, שֶׁאִם אַתָּה נוֹחַ לִכְעֹס אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תְּזַלְזֵל בִּכְבוֹד חֲבֵרְךָ. הֲרֵי דִּבּוּר אֶחָד. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתְךָ, הֲרֵי שְׁנַיִם. וְהַשְּׁלִישִׁי, הֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים וְכוּ': שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתֶךָ. וּלְפִי שֶׁאֵין אָדָם יוֹדֵעַ אֵימָתַי יָמוּת, יַעֲשֶׂה תְּשׁוּבָה הַיּוֹם שֶׁמָּא יָמוּת לְמָחָר: וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן. שֶׁלֹּא תִּנְהַג בָּהֶן קַלּוּת רֹאשׁ {לח}: שֶׁלֹּא תִכָּוֶה. שֶׁלֹּא תֵּעָנֵשׁ עַל יָדָן: נְשִׁיכַת שׁוּעָל. רְפוּאָתוֹ קָשָׁה, לְפִי שֶׁשִּׁנָּיו דַּקּוֹת עֲקֻמּוֹת וַעֲקֻשּׁוֹת וְצָרִיךְ הָרוֹפֵא לַחְתֹּךְ הַבָּשָׂר בְּאִזְמֵל וּלְהַרְחִיב הַנְּשִׁיכָה: עֲקִיצַת עַקְרָב. קָשָׁה מִנְּשִׁיכַת נָחָשׁ: וּלְחִישָׁתָן. דִּבּוּרָן: לְחִישַׁת שָׂרָף. כְּהֶבֶל הַיּוֹצֵא מִפִּי הַשָּׂרָף, שֶׁשּׂוֹרֵף בְּשָׁעָה שֶׁהוּא לוֹחֵשׁ. פֵּרוּשׁ אַחֵר, הַשָּׂרָף הַזֶּה אֵינוֹ מְקַבֵּל לַחַשׁ כִּשְׁאָר נְחָשִׁים, כְּדִכְתִיב (תְּהִלִּים נח) אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע לְקוֹל מְלַחֲשִׁים {מ}, כָּךְ תַּלְמִיד חָכָם אִם תַּקְנִיטֶנּוּ וְתָבֹא לְפַיְּסוֹ אֵינוֹ מְקַבֵּל פִּיּוּס {מא}: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {לז} כְּשֶׁלָּךְ. וְלֹא פָּלֵיג אַדִּתְנַן לְקַמָּן פֶּרֶק ד' מִשְׁנָה י"ב וּכְבוֹד חֲבֵרְךָ כְּמוֹרָא רַבְּךָ, דְּהָתָם בַּחֲבֵרִים שֶׁהֵם חֲבֵרִים בַּתּוֹרָה. דֶּרֶךְ חַיִּים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לח} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם כְּשֶׁתִּתְחַבֵּר לַחֲכָמִים וְאֶל אַנְשֵׁי הַמַּעֲלוֹת אַל תִּתְגַּעְגֵּעַ עִמָּהֶן וְאַל תִּתְגָּאֶה עֲלֵיהֶן, אֲבָל תִּהְיֶה חֶבְרָתְךָ לְהוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁתִּתְקָרֵב בְּעֵת שֶׁיְּקָרְבוּךָ, וְאַל תּוֹסִיף לְהִתְקָרֵב אֲלֵיהֶן יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁיְּקָרְבוּךָ, שֶׁלֹּא תַּפְסִיד כַּוָּנָתָם בְּךָ וְתַהֲפֹךְ אַהֲבָתָם לְשִׂנְאָה וְלֹא תַּגִּיעֲךָ מֵהֶם הַמַּעֲלָה אֲשֶׁר תְּקַוֶּה. וְהִמְשִׁיל זֶה בְּמִי שֶׁמִּתְחַמֵּם בְּאֵשׁ שֶׁאִם יֵשֵׁב רָחוֹק מִמֶּנּוּ יֵהָנֶה בְּחֻמּוֹ וְאִם יוֹסִיף לְהִתְקָרֵב יִשָּׂרֵף: {לט} שֶׁנְּשִׁיכָתָן כוּ' וּלְחִישָׁתָן כוּ'. כְּלוֹמַר שֶׁפְּעָמִים הֵם מַזִּיקִים בְּפֹעַל שָׁלֵם, וְזֶהוּ כְּמוֹ הַנְּשִׁיכָה כוּ'. וְלִפְעָמִים שֶׁאֵינָם מַזִּיקִים בִּפְעֻלָּה שְׁלֵמָה, וְזֶהוּ כְּמוֹ עֲקִיצָה בִּלְבַד כוּ'. וְלִפְעָמִים שֶׁאֵינָם מַזִּיקִים כִּי אִם בְּדִבּוּר בִּלְבַד וְזֶהוּ כִּלְחִישַׁת הַשָּׂרָף. עוֹד נִרְאֶה לִי שֶׁאֵלּוּ הַלְּשׁוֹנוֹת הֵם כִּנּוּיִים לַחֲרָמוֹת וְנִדּוּיִים וּשְׁמָתוֹת דְּרַבָּנָן, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּגְּמָרָא בִּלְשׁוֹן כִּנּוּי: {מ} דִּקְרָא דִּלְעֵיל מִנֵּיהּ מְסַיֵּם כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ: {מא} וְאַתָּה יוֹדֵעַ מֵעִנְיַן גֵּיחֲזִי שֶׁהִתְרִיס כְּנֶגֶד רַבּוֹ אֱלִישָׁע שֶׁנָּפַל בְּחֹלִי מְטֻנָּף כְּהִתְבָּאֵר מִדִּבְרֵי חֲכָמִים בְּעִנְיַן אַרְבָּעָה אֲנָשִׁים מְצֹרָעִים, וְכֵן עִם אֲחֵרִים. וּבְכֻלָּן הִתְבָּאֵר הַנֶּזֶק שֶׁהִשִּׂיגוּ. הָרַמְבַּ"ם: {מב} כְּגַחֲלֵי אֵשׁ. אַף קַלּוֹת שֶׁבְּקַלּוֹת. כִּי פּוֹרֵץ גָּדֵר שֶׁל חֲכָמִים, כְּגוֹן יִחוּד שֶׁל פְּנוּיָה, שֶׁסְּתָם אִשָּׁה נִדָּה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר תִּהְיֶה בְּנִדָּתָהּ, עַד שֶׁתָּבֹא בְּמַיִם, וַחֲכָמִים גָּזְרוּ אַף אִם טָבְלָה, שֶׁהֲרֵי גָּזְרוּ עַל יִחוּד פְּנוּיָה לֹא שְׁנָא טְהוֹרָה וְלֹא שְׁנָא טְמֵאָה. רַשִׁ"י: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם אל תהי נוח לכעוס. אל תכין עצמך לכעס ולרגזנות וכבר הפליגו לגנות הכעס והרגזנות והחזק שבדבריהם אמרם כל מי שכועס כאילו עובד עבודת כוכבים וסמכוהו לאמרו לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. ר"ל ששני הדברים אחד:
ושוב יום אחד לפני מיתתך. והוא א"י מתי ימות שמא היום שמא למחר ויהיו כל ימיו בתשובה אבל אמרו והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים אינו ממאמרם אשר הוכיח בהם אבל הוא ממה ששמע מזולתו והיה מספר אותו ומפני זה לא נמנה מכלל דבריו והכונה בזאת הצואה הוא שאומר לך כשתתחבר לחכמים ואל אנשי המעלות אל תתגעגע עמהם ואל תתגאה עליהם אבל תהיה חברתם להודיע להם שתתקרב בעת שיקרבוך ואל תוסיף להתקרב אליהם יותר ממה שיקרבוך שלא תפסיד כונתם בך ותהפוך אהבתם לשנאה ולא תגיעך מהן התועלת אשר תקוה והמשיל זה במי שמתחמם באש שאם ישב רחוק ממנו יהנה בחומו ויקבל תועלת באורו ואם יפשע בעצמו ויוסיף להתקרב אליו ישרף וישוב לו התועלת לנזק והוא ענין אמרו על צד המשל הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה ואח"כ הוסיף להפחיד מזה ואמר לא תחשוב שאם ינשכוך בלשונם תשוב ותפייסם בדברים ויתפייסו. כי אמנם לא ישמעו לקול מלחש כמו שלא ישמע אליו השרף כמו שאמר אשר לא ישמע לקול מלחשי' ואתה תדע זה מענין גיחזי במה שהתריס כנגד רבו אלישע שנפל בחלי מטונף כהתבאר מד"ח בענין וארבעה אנשים היו מצורעים וכן עם רבי יהושע בן פרחיה וכלם התבאר הנזק שהשיגו וזולתם ממקדיחי תבשילם: (רמב"ם)
פרק ב - משנה יא
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַיִן הָרָע, וְיֵצֶר הָרָע {מד}, וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:
ר"ע מברטנורה עַיִן הָרָע. כְּמוֹ עַיִן רָעָה {מג}, שֶׁאֵינוֹ מִסְתַּפֵּק בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ וּמְחַזֵּר אַחַר דְּבָרִים אֲחֵרִים. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים עַיִן הָרַע, שֶׁמַּכְנִיס עַיִן הָרַע בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ אוֹ בְּבָנָיו וּמַזִּיק לוֹ: וְשִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת. שִׂנְאַת חִנָּם. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, שֶׁמּוֹאֵס חֶבְרַת הַבְּרִיּוֹת וְאוֹהֵב לֵישֵׁב יְחִידִי {מה}. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, אָדָם קָשֶׁה שֶׁמֵּבִיא עָלָיו שִׂנְאַת הַבְּרִיּוֹת וְגוֹרֵם שֶׁהַכֹּל שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ {מו}: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {מג} וְאָמַר שֶׁמּוֹצִיאִין כוּ' וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה. וּלְפִיכָךְ אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לְעֵיל שֶׁהַדֶּרֶךְ שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּהּ הָאָדָם הוּא חָבֵר רַע. וְזֶהוּ חִדּוּשׁ יוֹתֵר. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {מד} יֵצֶר הָרָע. רֹב הַתַּאֲוָה. הָרַמְבַּ"ם: {מה} וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, רֹעַ הַנֶּפֶשׁ וְהוּא חֹלִי הַמָּרָה הַשְּׁחֹרָה שֶׁיָּבִיא הָאָדָם לִמְאֹס רְאוּת עֵינָיו וְיִשְׂנָאֵהוּ, וְיִיטַב לוֹ חֶבְרַת הַחַיּוֹת, וְהִתְבּוֹדֵד בְּמִדְבָּרוֹת וּבִיעָרוֹת, וְיִבְחַר לוֹ מָקוֹם שֶׁאֵינוֹ מְיֻשָּׁב, זֶה אֶצְלָם לֹא מִצַּד פְּרִישׁוּת, רַק לְרֹעַ תַּאֲוָתָם וְקִנְאָתָם בְּזוּלָתָם. אֵלּוּ יָמִיתוּ הָאָדָם בְּלִי סָפֵק כִּי יֶחֱלֶה גּוּפוֹ וְיָמוּת טֶרֶם עִתּוֹ: {מו} וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁהַכֹּל מְקַלְּלִין אוֹתוֹ וְתָחוּל עָלָיו קִלְלָתָם וְיֵצֵא מִן הָעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי אָמְרוּ חֲזַ"ל אַל תְּהִי קִלְלַת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם אמר שחריצות לממון ורוב התאוה ורוע הנפש והוא חולי המרה השחורה שיביא האדם למאוס ראות עיניו וישנאהו וייטב לו חברת החיות והתבודדות במדברות וביערות ויבחר לו מקום שאינן מיושב וזה אצלם לא מצד פרושות רק לרוע תאותם וקנאתם בזולתם אלו ימיתו [האדם] בלא ספק כי יחלה גופו וימות טרם עתו: (רמב"ם)
פרק ב - משנה יב
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יְהִי מָמוֹן חֲבֵרְךָ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְהַתְקֵן עַצְמְךָ לִלְמֹד תּוֹרָה, שֶׁאֵינָהּ יְרֻשָּׁה לָךְ. וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם:
ר"ע מברטנורה הַתְקֵן עַצְמְךָ לִלְמֹד תּוֹרָה. שֶׁלֹּא תֹּאמַר הוֹאִיל וְאָבִי חָכָם וַאֲבִי אָבִי חָכָם, תּוֹרָה חוֹזֶרֶת לְאַכְסַנְיָא שֶׁלָּהּ {מז} וְאֵינִי צָרִיךְ לְבַקֵּשׁ אַחֲרֶיהָ: וְכָל מַעֲשֶׂיךָ יִהְיוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם. אַף בְּשָׁעָה שֶׁאַתָּה עוֹסֵק בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ לֹא תִּתְכַּוֵּן לְהַהֲנוֹת גּוּפְךָ, אֶלָּא שֶׁתִּהְיֶה בָּרִיא לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנְךָ: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {מז} שֶׁכָּךְ דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל בַּפָּסוּק לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ וְגוֹ'. וְקָא מַשְׁמַע לָן רַבִּי יוֹסֵי דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁמְּתַקֵּן עַצְמוֹ לְכָךְ, דְּמִתְקַיְמָא בּוֹ יוֹתֵר מִזּוּלָתוֹ. וְאִי לָאו הָכִי, לֹא: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם כבר בארנו בפ' השמיני ענין ההכנה והזמון שצריך לאדם להכין עצמו למעלות ובארנו בפ' החמישי ענין אמרו וכל מעשיך יהיו לש"ש: (רמב"ם)
פרק ב - משנה יג
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבַתְּפִלָּה {מח}. וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ:
ר"ע מברטנורה הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע. לִקְרוֹתוֹ בְּעוֹנָתוֹ. וְכֵן בַּתְּפִלָּה, לְהִתְפַּלֵּל כָּל תְּפִלָּה וּתְפִלָּה בְּעוֹנָתָהּ: קֶבַע. כְּאָדָם שֶׁיֵּשׁ עָלָיו חוֹבָה דָּבָר קָבוּעַ וְאוֹמֵר אֵימָתַי אֶפְרֹק מֵעָלַי חוֹב זֶה. אִי נַמִּי, קֶבַע, כְּאָדָם שֶׁקָּבוּעַ לוֹ לִקְרֹא פֶּרֶק אֶחָד פָּרָשָׁה אַחַת, שֶׁאוֹמֵר אוֹתָהּ בִּקְרִיאָה בְּעָלְמָא, וְאֵינוֹ אוֹמְרָהּ בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים כְּאָדָם שֶׁמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים: כִּי אֵל חַנּוּן וְרַחוּם הוּא. רוֹצֶה בְּתַחֲנוּנִים, וְעַל יְדֵי הַתַּחֲנוּנִים הוּא מְרַחֵם מִיָּד: וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמְךָ. אַל תַּעֲשֶׂה דָּבָר שֶׁהַיּוֹם וּלְמָחָר תַּרְשִׁיעַ אֶת עַצְמְךָ בּוֹ. וְהָרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, אַל תְּהִי רָשָׁע בְּעֵינֶיךָ כְּלוֹמַר לֹא תַּחֲזִיק עַצְמְךָ כְּרָשָׁע, שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה יוֹצֵא לְתַרְבּוּת רָעָה לְגַמְרֵי. וַאֲנִי שָׁמַעְתִּי, אַל תְּהִי רָשָׁע בְּדָבָר זֶה שֶׁתִּפְרֹשׁ מִן הַצִּבּוּר וְתַעֲמֹד בִּפְנֵי עַצְמְךָ: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {מח} בִּקְרִיאַת שְׁמַע וּבַתְּפִלָּה. לְפִי שֶׁהֵם קַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם וַעֲבוֹדָה לוֹ יִתְבָּרַךְ, לְפִיכָךְ הִזְהִיר עֲלֵיהֶם יוֹתֵר. וּבְמִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל כָּתַב דְּרַבֵּנוּ יוֹנָה גָּרַס הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע יוֹתֵר מִבַּתְּפִלָּה. וּפֵרֵשׁ הַטַּעַם כִּי זְמַן הַתְּפִלָּה הוּא רָחָב עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת, וּזְמַן קְרִיאַת שְׁמַע קָצָר כְּוָתִיקִין עִם הָנֵץ הַחַמָּה. וְזֶהוּ לְשׁוֹן הֱוֵי זָהִיר, כִּי צָרִיךְ זְהִירוּת גְּדוֹלָה: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו וכבר בארנו שענין קבע הוא שתכבד עליו התפלה ויחשבה כמו שצוה לעסוק עסק אחד וינפש ממנו: (רמב"ם)
פרק ב - משנה יד
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הֱוֵי שָׁקוּד {מט} לִלְמֹד תּוֹרָה, וְדַע מַה שֶּׁתָּשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס. וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל. וְנֶאֱמָן הוּא בַעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךְ {נא}:
ר"ע מברטנורה לְאֶפִּיקוֹרוֹס. לְשׁוֹן הֶפְקֵר, שֶׁמְּבַזֶּה אֶת הַתּוֹרָה וּמַחְשִׁיבָהּ כְּאִלּוּ הִיא הֶפְקֵר. אִי נַמִּי, מֵשִׂים עַצְמוֹ כְּהֶפְקֵר וְאֵינוֹ חָס עַל נַפְשׁוֹ לָחוּשׁ שֶׁמָּא תָּבֹא עָלָיו רָעָה עַל שֶׁמְּבַזֶּה אֶת הַתּוֹרָה אוֹ לוֹמְדֶיהָ: וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל. בִּתְשׁוּבָה זוֹ שֶׁאַתָּה מֵשִׁיב לְאֶפִּיקוֹרוֹס, שֶׁלֹּא יִפְתֶּה לִבְּךָ לִנְטוֹת לְדַעְתּוֹ {נ}: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {מט} שָׁקוּד כוּ'. פֵּרוּשׁ הֱוֵי שָׁקוּד וְיָגֵעַ בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה כְּדֵי שֶׁתֵּדַע לְהָשִׁיב כוּ'. וּלְפִי זֶה לֹא גָּרְסִינַן וְדַע, אֲבָל בִּסְפָרִים אֲחֵרִים גָּרְסֵי וְדַע. פֵּרוּשׁ דָּעֵהוּ אַתָּה בִּידִיעָה שְׁלֵמָה, וְלֹא תִּהְיֶה תְּשׁוּבָתְךָ אֵלָיו מְקֻבֶּלֶת אֶצְלְךָ אוֹ מְלֻמֶּדֶת מֵאַחֵר, כִּי כֵן לֹא תְּנַצֵּחַ אוֹתוֹ. וְאָמַר שֶׁתָּשִׁיב, הוֹדִיעַ שֶׁלֹא תֵּלֵךְ אַתָּה אֵלָיו לְהַקְשׁוֹת לוֹ, אֶלָּא אִם יָבֹא אֵלֶיךָ וְיַקְשׁוּ לְךָ, דַּע מַה שֶּׁתָּשִׁיב. [אָמְנָם אַתָּה לֹא תַּתְחִיל לְשַׁסּוֹת בְּךָ אֶת הַכֶּלֶב]. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {נ} וְזֶה לְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, אַף עַל פִּי שֶׁתִּלְמַד דֵּעוֹת הָאֶפִּיקוֹרְסִים לָדַעַת אֵיךְ תָּשִׁיב עֲלֵיהֶם, הִשָּׁמֵר שֶׁלֹּא יַעֲלֶה בְּלִבְּךָ דָּבָר מִן הַדֵּעוֹת הָהֵם, וְדַע שֶׁמִי שֶׁתַּעֲבֹד לְפָנָיו יוֹדֵעַ צְפוּן לִבְּךָ. וְהוּא אָמְרוֹ וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל, רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁיְּכַוֵּן לִבּוֹ בֶּאֱמוּנַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. עַד כָּאן. וְאִם כֵּן, לִפְנֵי מִי, מוּסָב עַל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: {נא} וְנֶאֱמָן כוּ'. לֹא פָּלֵיג עַל מַאֲמָר אַל תִּהְיוּ כַּעֲבָדִים כוּ' וּכְמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי שָׁם. וּמָצָאתִי בְּנֻסַּח אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מֻגֶּהּ דְּגָרַס, וּמִי הוּא בַּעַל מְלַאכְתֶּךָ, וְתוּ לֹא מִידֵי: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם ענין שקידה הוא מלשון הכתוב כי שוקד אני על דברי כלומר מהיר ומשתדל. או יהיה ענינו הרגל ותמידות כמו לשקוד על דלתותי יום יום:
מה שתשיב לאפיקורוס. אמר צריך שתלמד דברים שתשיב בהם לאפיקורסים מן עובדי כוכבים ותחלוק עליהם ותשיבם אם יקשו לך ואמרו לא שנו אלא אפיקורוס עובד כוכבים אבל אפיקורוס ישראל כ"ש דפקר טפי ר"ל שיוסיף לבזות ומפני זה אין צריך לדבר עמו כלל שאין לו תקנה ואין לו רפואה כלל ועקר שנא' כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים ואמרו אף על פי שתלמד דעות האומות לדעת איך תשיב עליהם. השמר שלא יעלה בלבך דבר מן הדעות ההם ודע שמי שתעבוד לפניו יודע צפון לבך והוא אמרו ודע לפני מי אתה עמל רצה לומר שיכוין לבו באמונת השם יתברך: (רמב"ם)
פרק ב - משנה טו
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, הַיּוֹם קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה, וְהַפּוֹעֲלִים עֲצֵלִים, וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה, וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק:
ר"ע מברטנורה הַיּוֹם קָצָר. חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה קְצָרִים הֵם: וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה. הַתּוֹרָה אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ: וּבַעַל הַבַּיִת דּוֹחֵק. שֶׁנֶּאֱמָר (יְהוֹשֻׁעַ א) וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה: (ר"ע מברטנורה).
רמב"ם זה משל לקוצר השנים ורוב החכמות ועצלות בני אדם לבקשה עם רוב השכר עליהם ועם רוב התראות התורה ואזהרותיה לבקש חכמה ולמוד: (רמב"ם)
פרק ב - משנה טז
הוּא הָיָה אוֹמֵר, לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה. אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה {נב}, נוֹתְנִים לְךָ שָׂכָר הַרְבֵּה. וְנֶאֱמָן הוּא בַעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֵּם לְךָ שְׂכַר פְּעֻלָּתֶךָ {נג}. וְדַע מַתַּן שְׂכָרָן {נד} שֶׁל צַדִּיקִים לֶעָתִיד לָבֹא:
ר"ע מברטנורה לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמֹר. לֹא שְׂכָרְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ כְּדֵי שֶׁתַּפְסִיד שְׂכָרְךָ אִם לֹא תִּגְמְרֶנָּהּ. וְשֶׁמָּא תֹּאמַר אֵינִי לוֹמֵד וְאֵינִי נוֹטֵל שָׂכָר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל. עַל כָּרְחֲךָ הָעֹל, מֻטָּל עָלֶיךָ לַעֲבֹד: לֶעָתִיד לָבֹא. לָעוֹלָם הַבָּא: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {נב} הַרְבֵּה. לְפִי שֶׁאָמַר לְעֵיל וְהַשָּׂכָר הַרְבֵּה נִמְשַׁךְ לָאָדָם מִזֶּה לוֹמַר הִנֵּה אֲקַבֵּל שָׂכָר הַרְבֵּה כְּשֶׁאֶלְמֹד שָׁעָה אַחַת וְאַחַר כָּךְ אֲנִי יוֹשֵׁב בָּטֵל מִתּוֹרָה כִּי כְּבָר יֵשׁ לִי שָׂכָר הַרְבֵּה לְקַבֵּל. לְכָךְ אָמַר אִם לָמַדְתָּ הַרְבֵּה כוּ' דְּאִי לָאו הָכִי לֹא שֶׁהֲרֵי אַדְּרַבָּה יֵשׁ לְךָ עֹנֶשׁ בַּעֲוֹן בִּטּוּל תּוֹרָה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְלֹא אָמְרוּ אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט כוּ' אֶלָּא כְּשֶׁנַּעֲרִיךְ גַּם כֵּן הַמְּנַדְּבִים מָה עֶרְכָּם, הַיְנוּ שֶׁהֶעָשִׁיר מַרְבֶּה וְהֶעָנִי מַמְעִיט, אֲבָל לֹא כְּשֶׁיֵּשׁ בִּיכָלְתּוֹ לְהַרְבּוֹת וְהִמְעִיט. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {נג} שְׂכַר כוּ'. וְלֹא תַּעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁכְּשֶׁתְּקַבֵּל הַמַּתָּנָה הָרְמוּזָה בַּמַּתָּן וּבָהַרְבֵּה, שֶׁיְּנֻכֶּה מִשְּׂכָרְךָ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {נד} וְדַע כוּ'. כְּלוֹמַר אֵין הַכַּוָּנָה כְּדֵי שֶׁתַּעֲבֹד עַל מְנַת לְקַבֵּל פְּרָס. רַק כַּוָּנָתִי הִיא זֹאת שֶׁתֵּדָעֵהוּ דֶּרֶךְ יְדִיעָה לְבַד וּכְדִלְעֵיל. וְיֵשׁ גּוֹרְסִים שֶׁמַּתָּן, בְּשִׁי"ן. וּלְפִי זֶה יֵשׁ לוֹמַר דְּאָתָא לְמֵימַר דַּאֲפִלּוּ מַתָּן שֶׁהִיא הַמַּתָּנָה, בְּהַאי עָלְמָא לֵיכָּא, וּלְכָךְ אַל תִּתְמַהּ בִּרְאוֹתְךָ הַצַּדִּיקִים אִם מֵרָעָה אֶל רָעָה יָצָאוּ. כֵּן כָּתַב בְּמִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם לעתיד לבא. רצה לומר לעולם הבא וכבר בארנו ענין העולם הבא בפרק העשירי מסנהדרין במה שראוי לזכרו: (רמב"ם)
פרק ג
פרק ג - משנה א
עֲקַבְיָא {א} בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִי אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע {ב} מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן {ג} אַתָּה הוֹלֵךְ {ד}, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה {ה}. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן {ו}, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:
ר"ע מברטנורה עֲקַבְיָא. מִטִּפָּה סְרוּחָה. טִפַּת שִׁכְבַת זֶרַע. וְאַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁעַת הָעִבּוּר אֵינָהּ סְרוּחָה, שֶׁאֵינָהּ מַסְרַחַת בְּרֶחֶם הָאִשָּׁה עַד לְאַחַר שְׁלֹשָׁה יָמִים וּכְשֶׁתַּסְרִיחַ אֵינָהּ רְאוּיָה לְהַזְרִיעַ, מִכָּל מָקוֹם קָרֵי לָהּ טִפָּה סְרוּחָה מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְרוֹבָה לְהַסְרִיחַ מִיָּד כְּשֶׁהִיא חוּץ לִמְעֵי הָאִשָּׁה. וְהַמִּסְתַּכֵּל שֶׁבָּא מִטִּפָּה סְרוּחָה, נִצּוֹל מִן הַגַּאֲוָה. וְהַמִּסְתַּכֵּל שֶׁעָתִיד לֵילֵךְ לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה, נִצּוֹל מִן הַתַּאֲוָה וְהַחֶמְדָּה אֶל הַמָּמוֹן. וְהַמִּסְתַּכֵּל שֶׁעָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, פּוֹרֵשׁ מִן הַחֵטְא וְאֵינוֹ נִכְשָׁל בָּעֲבֵרָה: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {א} עֲקַבְיָא. בִּזְמַן הַבַּיִת הָיָה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ב} דַּע. חָזַר וְאָמַר מִלַּת דַּע לְפִי שֶׁלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד כוּ' אֵינָן בְּהִסְתַּכְּלוּת וּרְאִיָּה מוּחֶשֶׁת כִּי אִם שֶׁיַּאֲמִין זֶה בְּדֶרֶךְ יְדִיעָה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {ג} מֵאַיִן כוּ'. שְׁאֵלַת הַמָּקוֹם שֶׁבָּא מִשָּׁם בִּלְשׁוֹן אַיִן כְּמוֹ מֵאַיִן בָּאוּ הָאֲנָשִׁים, וּשְׁאֵלַת הַמָּקוֹם שֶׁיָּבֹא לְשָׁם בִּלְשׁוֹן אָנָה כְּמוֹ אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֲךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרַח: {ד} אַתָּה הוֹלֵךְ. כִּי הָאָדָם הוֹלֵךְ לְבֵית עוֹלָמוֹ וּמִתְקָרֵב אֶל הַמִּיתָה כִּי יוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ הוּא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁנּוֹלָד הוּא מִתְקָרֵב וְהוֹלֵךְ אֶל הַמִּיתָה, וְעַל כֵּן נָקַט לְשׁוֹן הֹוֶה וְלֹא לְשׁוֹן עָתִיד. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {ה} לִמְקוֹם כוּ'. וְלֹא אָמַר שֶׁיִּהְיֶה רִמָּה וְתוֹלֵעָה, שֶׁכָּךְ אָמַר הַכָּתוּב כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב. דֶּרֶךְ חַיִּים: {ו} דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. תְּחִלַּת דִּין קָאָמַר, וּלְפִיכָךְ הִקְדִּים דִּין לְחֶשְׁבּוֹן. וְאָמַר לָתֵת דִּין, שֶׁאִם יַעֲשֶׂה חֵטְא מִתְחַיֵּב מִזֶּה דִּין, לְכָךְ שַׁיָּךְ לוֹמַר שֶׁהוּא נוֹתֵן הַדִּין כוּ'. דֶּרֶךְ חַיִּים: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם זה ההסתכלות מביא האדם לידי ענוה בזכרון מאין בא. והסתכלו באחריתו יביאהו לבזות בעניני העולם. והסתכלו לגודל המצוה יביאהו למהר לשמוע מצותיו. וכשיעלו בידו אלו השלשה דברים לא יחטא כלל: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ב
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת {ז}, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בְּלָעוֹ. רַבִּי חֲנִינָא בֶן תְּרַדְיוֹן אוֹמֵר, שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים {ח}, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א) וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. אֲבָל שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם {ט}, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְיָ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב יְיָ וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְיָ וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. אֵין לִי אֶלָּא שְׁנַיִם, מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה {י}, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קוֹבֵעַ לוֹ שָׂכָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ג) יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו:
ר"ע מברטנורה בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. וַאֲפִלּוּ שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם: חַיִּים בְּלָעוֹ. דִּכְתִיב (חֲבַקּוּק א) וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם, מַה דָּגִים שֶׁבַּיָּם כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בּוֹלֵעַ אֶת חֲבֵרוֹ, אַף בְּנֵי אָדָם אִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ שֶׁל מַלְכוּת כָּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ בּוֹלֵעַ אֶת חֲבֵרוֹ [עֲבוֹדָה זָרָה נד:]: יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. הֲרֵי כָּאן שְׁנַיִם: וְיִדֹּם. לְשׁוֹן קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה, כְּדֶרֶךְ הַשּׁוֹנֶה יְחִידִי שֶׁהוּא שׁוֹנֶה בְּלַחַשׁ: כִּי נָטַל עָלָיו. כְּאִלּוּ נְתִינַת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הָיְתָה בַּעֲבוּרוֹ בִּלְבַד {יא}: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {ז} מַלְכוּת. הוּא הַמֶּלֶךְ עִם שָׂרָיו וְיוֹעֲצָיו הַמַּנְהִיגִים מַלְכוּתוֹ וְעוֹשִׂים מִשְׁפָּט בָּאָרֶץ, [וּלְפִיכָךְ לֹא אָמַר בִּשְׁלוֹם] הַמֶּלֶךְ. כָּךְ פֵּרְשׁוּ הַמְפָרְשִׁים: {ח} לֵצִים. דְּאֵין לֵיצָנוּת גְּדוֹלָה מִמִּי שֶׁאוֹמְרִים לוֹ מְנֵה זְהוּבִים שָׁעָה אַחַת וְכָל שֶׁתִּמְנֶה יִהְיֶה שֶׁלְּךָ, וְהוּא בָּטֵל, וַדַּאי מִתְלוֹצֵץ מִן הַזְּהוּבִים וּמְבַזֶּה אוֹתָם. כֵּן הַבָּטֵל מִדִּבְרֵי תּוֹרָה אַחַר שֶׁיּוֹדֵעַ הַשָּׂכָר הַגָּדוֹל הַזֶּה, אֵינוֹ כִּי אִם לֵץ. וְאָמַר וְאֵין בֵּינֵיהֶם רְצוֹנוֹ לוֹמַר שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד עוֹסֵק לְבַדּוֹ אֲבָל אֵין בֵּינֵיהֶם, שֶׁכָּל אֶחָד מַהֲבִיל וּמִתְלוֹצֵץ בְּלִבּוֹ עַל יְדִיעַת וְלִמּוּד חֲבֵרוֹ וְחוֹשֵׁב שֶׁאֵין לוֹ תּוֹעֶלֶת בְּחֶבְרָתוֹ עִמּוֹ כוּ', בְּוַדַּאי לֵצִים יִקָּרְאוּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין פּוֹצֶה פֶּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {ט} שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם. הֵפֶךְ הַלֵּיצָנִים, כִּי הֵם הַכַּת שֶׁאֵינָם רוֹאִים פְּנֵי הַשְּׁכִינָה. אָמְנָם אֵלּוּ לְהֶפֶךְ, כִּי הַלֵּיצָנִים אֲפִלּוּ בְּמוֹתָם הַשְּׁכִינָה מִתְרַחֶקֶת מֵהֶם כָּל שֶׁכֵּן בְּחַיֵּיהֶם, וְאֵלּוּ אֲפִלּוּ בְּחַיֵּיהֶם שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם כָּל שֶׁכֵּן בְּמִיתָתָם. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {י} וְעוֹסֵק כוּ'. שֶׁיָּחִיד אֵינוֹ רָגִיל לְהוֹצִיא דִּבְרֵי תּוֹרָה מִפִּיו, וּלְפִיכָךְ לֹא שַׁיָּךְ לוֹמַר אֶצְלוֹ וְעוֹסֵק בְּדִבְרֵי תּוֹרָה כְּמוֹ שֶׁהוּא אֵצֶל שְׁנַיִם שֶׁהֵם מְדַבְּרִים זֶה עִם זֶה: {יא} וְכֵן פֵּרֵשׁ הָרַמְבַּ"ם. אֲבָל גִּרְסָתוֹ, מִנַּיִן שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה שֶׁמַּעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר יֵשֵׁב וְגוֹ'. וְלַגִּרְסָא שֶׁלָּנוּ נִרְאֶה כְּמוֹ שֶׁכָּתַב מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל בְּשֵׁם הָרַשְׁבַּ"ם, שֶׁמְּפָרֵשׁ כִּי נָטַל עָלָיו, שֶׁהֻשְׁלַךְ עָלָיו שָׂכָר מֻשְׁלָם, אוֹ הֲרֵי הוּא כְּנָטַל שְׂכָרוֹ כְּבָר שֶׁמְּזֻמָּן הוּא. עוֹד פֵּרֵשׁ כָּאן כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַ"ב סוֹף מִשְׁנָה ו'. וְגִרְסַת רַשִׁ"י נִרְאֶה לִי דְּגָרַס כָּאן כָּל מָקוֹם וְגוֹ' וּלְקַמָּן מִשְׁנָה ו' גָּרַס כִּי נָטַל וְגוֹ' כוּ'. וּבַגְּמָרָא, וּמֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ חַד, תְּרֵי מִבַּעְיָא, תְּרֵי מִכְתְּבֵי מִלַּיְהוּ בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, חַד לֹא מִכְתְּבֵי מִלֵּיהּ. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם ראייתו שמושב לצים יקרא כל מושב שלא ידברו בו דברי תורה מסוף הפסוק אשר אמר כי אם בתורת ה' וגו' כאילו אמר שמפני שהיה חפצו בתורת ה' לא ישב במושב לצים אשר אין בו תורת ה':
מנין שאפילו אחד שיושב וכו'. בפ' קמא דברכות אומר בזה הלשון מנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך וכי מאחר דאפי' אחד תרי מיבעיא תרי מכתבי מלייהו בספר הזכרונות חד לא מכתבי מיליה וכי מאחר דאפילו תרי תלתא מבעיא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קמ"ל דדינא נמי היינו תורה וכי מאחר דאפילו תלתא עשרה מבעיא עשרה קדמה שכינה ואתיא תלתא עד דיתבי: ופירוש וידום מן הדבור הנסתר מקול דממה דקה וממנו פי' התרגום וידום אהרן ושתיק אהרן וראייתו שהוא כמי שקיים כל התורה כולה מאמרו כי נטל עליו כאלו נתינת התורה כולו היתה בעבורו לבד: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ג
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה {יב} שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה, כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם {יד} בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מא) וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה':
ר"ע מברטנורה וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה. וּבְבִרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁמְּבָרְכִים עַל הַשֻּׁלְחָן, יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן, וְחָשׁוּב כְּאִלּוּ אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תּוֹרָה. כָּךְ שָׁמַעְתִּי {יג}: מִזִּבְחֵי מֵתִים. תִּקְרֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה, דִּכְתִיב (תְּהִלִּים קו) וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים: מָלְאוּ קִיא צֹאָה. וַעֲבוֹדָה זָרָה קְרוּיָה צֹאָה, דִּכְתִיב (יְשַׁעְיָה ל) צֵא תֹּאמַר לוֹ: בְּלִי מָקוֹם. בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא הִזְכִּירוּ שְׁמוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא עַל הַשֻּׁלְחָן: שֶׁנֶּאֱמָר וַיְּדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. מִיָּד כְּשֶׁדִּבֵּר בְּדִבְרֵי תּוֹרָה נִקְרָא שֻׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. וְיֵשׁ אוֹמְרִים מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל מִקְרָא הוּא יוֹצֵא, דִּכְתִיב וְהַמִּזְבֵּחַ עֵץ שָׁלֹשׁ אַמּוֹת, אַל תִּקְרֵי אַמּוֹת אֶלָּא אִמּוֹת, כְּמוֹ יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא, שָׁלֹשׁ כְּנֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים, וְאָמְרֵי לַהּ מִקְרָא מִשְׁנָה וְתַלְמוּד. שֶׁצָּרִיךְ אָדָם לְדַבֵּר בָּהֶן עַל הַשֻּׁלְחָן, וְאָז קָרוּי שֻׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'. כָּךְ פֵּרֵשׁ רַשִׁ"י: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {יב} שְׁלֹשָׁה. נָקַט שְׁלֹשָׁה, דְּבַפָּסוּק שֶׁהֵבִיא לִרְאָיָה שָׁם מְדַבֵּר גַּם כֵּן בִּשְׁלֹשָׁה, הֶחָכָם וְהַכֹּהֵן וְהַנָּבִיא. לֵב אָבוֹת: {יג} וְהַבְּרָכוֹת הֵן שָׁלֹשׁ. כִּי הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב בְּיַבְנֶה תִּקְנוּהָ. וְנִמְצָא שֶׁהֵן כְּנֶגֶד שָׁלֹשׁ אִמּוֹת דִּלְקַמָּן. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ לְרַמֵּז בְּשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵם נֶגֶד תּוֹרָה נְבִיאִים כְּתוּבִים. אִי נַמִּי נֶגֶד מִקְרָא מִשְׁנָה גְּמָרָא. וְסִיֵּם וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִצַּבְתִּי צִיּוּנִים לְהַדְמוֹת בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְתוֹרָה נְבִיאִים כְּתוּבִים אִי נַמִּי כוּ' כִּדְאִיתָא בְּסוֹטָה סוֹף פֶּרֶק ז', מִכָּל מָקוֹם לֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתִּי בִּפְסָק הַזֶּה לָצֵאת יְדֵי חוֹבָה בְּכָךְ, דְּוַדַּאי דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לָאו בְּהָכִי מַיְרֵי, דְּאַטּוּ בִּרְשִׁיעֵי עָסְקִינַן שֶׁאֵין מְבָרְכִין בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁהוּא מִצְוַת עֲשֵׂה. וּמִלֵּי דְּאָבוֹת מִלֵּי דַּחֲסִידוּת נִינְהוּ. וּלְשׁוֹן רַשִׁ"י, וּרְגִילִין בְּנֵי אָדָם לִפְטֹר עַצְמָן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן: {יד} מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם. שֶׁמַּעֲלֶה עֲלֵיהֶם כְּאִלּוּ הִקְרִיבוּ קָרְבָּנוֹת, עַל דֶּרֶךְ מַה שֶּׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל כֹּהֲנִים מִשֻּׁלְחַן גָּבוֹהַּ קָא זָכוּ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם זבחי מתים יקרא תקרובת עבודת כוכבים כמו שקראה הכתוב כמו שבארנו בפרק ג' מעבודת כוכבים וקראה ישעיהו ג"כ קיא צואה לבזותה כמו שתקרא עבודת כוכבים עצמה גלולים ושקוצים וקדם לפני זה הפסוק פסוק המורה על העוסק במאכל ובמשתה והנחת התורה ותלמודה ומפני זה כי השלחנות כלם כאילו אכלו עליהם הדברים המזוהמים והצואה רצה לומר מאכל עבודת כוכבים והוא אמרו לפני זה הפסוק (ישעיהו כח, ז) וגם אלה ביין שגו ובשכר תעו: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ד
רַבִּי חֲנִינָא בֶן חֲכִינַאי אוֹמֵר, הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי וְהַמְפַנֶּה {טו} לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:
ר"ע מברטנורה הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי. וּמְחַשֵּׁב בְּלִבּוֹ דִּבְרֵי הֲבַאי: הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. לְפִי שֶׁלַּיְלָה הוּא זְמַן לַמַּזִּיקִים, וְהַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי הוּא בְּסַכָּנָה מִפְּנֵי הַלִּסְטִים וְכַמָּה פְּגָעִים רָעִים, וְאִם הָיָה מְחַשֵּׁב בְּדִבְרֵי תּוֹרָה הָיְתָה מְשַׁמַּרְתּוֹ: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {טו} וּמְפַנֶּה. וְהוּא גִּרְסַת הָרַ"ב. וְגִרְסַת וְהַמְּפַנֶּה טָעוּת הוּא, דְּאִם כֵּן הַנֵּעוֹר אֵינוֹ מְפַנֶּה וְלָמָּה יִתְחַיֵּב. וְהָרַשְׁבַּ"ם מְפָרֵשׁ הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה וַאֲפִלּוּ בַּבַּיִת. וְהַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וַאֲפִלּוּ בַּיּוֹם. וּבִשְׁנֵיהֶם בִּיחִידִי עָסְקִינַן. וְלִדְבָרָיו יֵשׁ לְקַיֵּם גִּרְסַת וְהַמְּפַנֶּה. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם [יאמר הנעור בלילה לבטלה ומי שיפריד בנפשו ללא תכלית אלא לבטלה וכן המפנה לדרכי העולם לא להשיג אמיתות אלא לבטלה.] (רמב"ם)
פרק ג - משנה ה
רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה אוֹמֵר, כָּל הַמְקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה {טז}, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ. וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ:
ר"ע מברטנורה עֹל מַלְכוּת. מַשָּׂא מֶלֶךְ וְשָׂרִים: דֶּרֶךְ אֶרֶץ. עֲמַל וְטֹרַח הַפַּרְנָסָה, לְפִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מִתְבָּרֶכֶת: הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה. הָאוֹמֵר קָשֶׁה עֻלָּהּ שֶׁל תּוֹרָה וְאֵינִי יָכוֹל לְסוֹבְלָהּ {יז}: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {טז} עֹל תּוֹרָה. הַתְמָדַת הַקְּרִיאָה. הָרַמְבַּ"ם: {יז} וְלָאו דְּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ דִּלְעֵיל בִּמְפַנֶּה, חָמוּר מִנּוֹתְנִין עָלָיו עֹל דְּהָכָא בְּפוֹרֵק. דְּוַדַּאי לֵיתָא. אֶלָּא דְּמִתְחַיֵּב דְּאָמְרָן הַיְנוּ אִם יִפְגְּעוּ בּוֹ לִסְטִים אוֹ מַזִּיקִים מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, וְדָמוֹ הָיָה נִדְרָשׁ מֵעַצְמוֹ, אֲבָל אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יְאָרְעוֹ כָּל רַע. אֲבָל הָכָא נוֹתְנִין כוּ' וְלֹא יוּכַל מַלֵּט. נִרְאֶה לִי: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם עול תורה. התמדת הקריאה:
ועול מלכות. טורח המלך וחיילותיו:
ועול דרך ארץ. טורח הזמן: אמר כי בשכר לקחו עול התורה יצילהו השם יתברך ויקל מעליו טורח הזמן: ואמרו פורק עול תורה שאמר אין תורה מן השמים ואיני סובלה: ואמרו חרות על הלוחו' חירות על הלוחו' רצה לומר החירות מתולדות הזמן ועניני המלכים למי שמקבל ועושה מה שנכתב על הלוחות: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ו
רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר, עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט) וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב) בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם {כ}, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ) בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ:
ר"ע מברטנורה עֲשָׂרָה שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בַּדִּין. גָּרְסִינַן {יח}: בַּעֲדַת אֵל. וְאֵין עֵדָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר בַּמְרַגְּלִים (בְּמִדְבָּר יד) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת, יָצְאוּ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב, הֲרֵי עֲשָׂרָה: וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. שְׁלֹשָׁה דַּיָּנִים וּשְׁנֵי בַּעֲלֵי דִּינִים: וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. הָאֵשׁ וְהָאֲוִיר וְהַמַּיִם שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה, עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ, עַל יְסוֹד הָאָרֶץ הֵם מַקִּיפִים. הֲרֵי לְךָ שֶׁשְּׁלֹשָׁה קְרוּיִין אֲגֻדָּה. אִי נַמִּי, מָצִינוּ שְׁלֹשָׁה קְרוּיִין אֲגֻדָּה, אֲגֻדַּת אֵזוֹב שֶׁהֵם שְׁלֹשָׁה קְלָחִים. וְיֵשׁ סְפָרִים שֶׁכָּתוּב בָּהֵן וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה שֶׁנֶּאֱמַר וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ, שֶׁאָדָם אוֹגֵד בְּיָדוֹ אַחַת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חָמֵשׁ אֶצְבָּעוֹת, וּכְלַל אֶצְבָּעוֹת שֶׁבַּיָּד קְרוּיִין אֲגֻדָּה. וּבְרֹאשׁ הַמִּקְרָא הוּא אוֹמֵר, הַבּוֹנֶה בַּשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו, כְּלוֹמַר הַשְּׁכִינָה שֶׁהִיא בַּשָּׁמַיִם יוֹרֶדֶת לְמַטָּה לָאָרֶץ כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם אֲגֻדָּה עוֹסְקִים בַּתּוֹרָה {יט}. וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּאֱמַר בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט, שֶׁהַדַּיָּנִים הֵם שְׁלֹשָׁה: כִּי נָטַל עָלָיו. לְשׁוֹן סְכָךְ. תַּרְגּוּם וְסַכּוֹתָ, וְתַטֵּל, כְּלוֹמַר שֶׁהַשְּׁכִינָה סוֹכֶכֶת עָלָיו: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {יח} וְכֵן מָצִינוּ עֲשָׂרָה שֶׁדָּנִין, בְּדִינֵי עֲרָכִין, וּשְׁנַיִם וְאֶחָד כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם. אִי נַמִּי יָחִיד מֻמְחֶה: {יט} אַף עַל גַּב דְּגִרְסָתוֹ בַּדִּין, עֵסֶק הַתּוֹרָה כָּל שֶׁכֵּן הוּא: {כ} אֲפִלּוּ שְׁנַיִם. וּמֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ תְּרֵי, תְּלָתָא מִבַּעְיָא. מַהוּ דְּתֵימָא דִּינָא שְׁלָמָא בְּעָלְמָא וְלֹא אָתְיָא שְׁכִינָה, קָא מַשְׁמַע לָן דְּדִינָא נַמִּי הַיְנוּ תּוֹרָה. וּמֵאַחַר דַּאֲפִלּוּ תְּלָתָא, עֲשָׂרָה מִבַּעְיָא. עֲשָׂרָה קַדְמָא שְׁכִינָה וְאָתְיָא, תְּלָתָא עַד דְּיָתְבֵי. גְּמָרָא. וְאַדְּאִתְּמַר הָתָם קָאָמַר לָהּ, וְלֹא אִתְּמַר הָתָם חֲמִשָּׁה. וּבְמִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל כָּתַב דְּבַעֲשָׂרָה נִצָּב, רְצוֹנוֹ לוֹמַר עוֹמֵד כִּבְיָכוֹל, וְהֵם יוֹשְׁבִים. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּחֲמִשָּׁה דְּלֹא כְּתִיב נִצָּב. וְעַיֵּן מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי לְעֵיל אוֹת י"א: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם בעדת אל. הנה בארנו בתחלת סנהדרין שעדה אינה נופלת על פחות מי' ושם בארנו ג"כ שב"ד לא יהיו פחות מג' והם נקראים אלהים לענין המשפט: ופי' אגודה מה שאוגד אדם בידו אחת והיד יש בה ה' אצבעות שבהן יאגוד וכלל החמש אצבעות יקרא גם כן אגודה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה ז
רַבִּי אֶלְעָזָר אִישׁ בַּרְתּוֹתָא אוֹמֵר, תֶּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאַתָּה וְשֶׁלְּךָ שֶׁלּוֹ. וְכֵן בְּדָוִד {כא} הוּא אוֹמֵר (דברי הימים א כט) כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וּמִיָּדְךָ נָתַנּוּ לָךְ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ {כב} וְשׁוֹנֶה, וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר, מַה נָּאֶה אִילָן זֶה וּמַה נָּאֶה נִיר {כג} זֶה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב {כד} כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ:
ר"ע מברטנורה תֵּן לוֹ מִשֶּׁלּוֹ. לֹא תִּמָּנַע מִלְּהִתְעַסֵּק בְּחֶפְצֵי שָׁמַיִם בֵּין בְּגוּפְךָ בֵּין בְּמָמוֹנְךָ, [שֶׁאֵינְךָ נוֹתֵן מִשֶּׁלְּךָ, לֹא מִגּוּפְךָ וְלֹא מִמָּמוֹנְךָ], שֶׁאַתָּה וּמָמוֹנְךָ שֶׁלּוֹ: מַה נָּאֶה אִילָן זֶה מַה נָּאֶה נִיר זֶה. הוּא הַדִּין לְכָל שִׂיחָה בְּטֵלָה, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר בַּהֹוֶה שֶׁדֶּרֶךְ הוֹלְכֵי דְּרָכִים לְדַבֵּר בְּמַה שֶּׁרוֹאִים בְּעֵינֵיהֶם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאַשְׁמוֹעִינַן רְבוּתָא דְּאַף עַל גַּב דְּעַל יְדֵי כֵן הוּא מְבָרֵךְ בָּרוּךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בְּעוֹלָמוֹ, אַף עַל פִּי כֵן מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהִפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ: נִיר. תֶּלֶם הַמַּחֲרֵשָׁה, כְּמוֹ נִירוּ לָכֶם נִיר (יִרְמְיָה ד): (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {כא} וְכֵן בְּדָוִד. עַל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה שֶׁקִּבֵּץ כֶּסֶף וְזָהָב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ אָמַר דָּוִד פָּסוּק זֶה. רַשִׁ"י. וּמִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִדְחֵי, דְּדִלְמָא דָּוִד שָׁאנֵי שֶׁהִתְנַדֵּב לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ צִוָּה עָלָיו בִּפְרָטוּת וְהָיָה בְּהָנִיחַ וְגוֹ', אִי נַמִּי רַבִּים שָׁאנֵי, לְכָךְ לֹא אָמַר שֶׁנֶּאֱמַר כִּי מִמְּךָ הַכֹּל וְגוֹ', לְפִי שֶׁאֵינָהּ רְאָיָה גְּמוּרָה. דֶּרֶךְ חַיִּים: {כב} בַּדֶּרֶךְ. שֶׁהוּא מְקוֹם סַכָּנָה. וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים דְּלָאו דַּוְקָא, אֶלָּא הוּא הַדִּין בַּבַּיִת, אֶלָּא דְּבַדֶּרֶךְ שְׁכִיחֵי אִילָן וְנִיר וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּפְסִיק: {כג} נִיר. דְּלֹא תֵימָא דַּוְקָא אִילָן שֶׁהוּא רוֹאֵהוּ מֵרָחוֹק וְאוֹמֵר מַה נָּאֶה שֶׁזֶּה וַדַּאי שֶׁמַּפְסִיק, אֶלָּא אֲפִלּוּ נִיר שֶׁנִּמְצָא בְּצִדּוֹ כְּשֶׁהוּא מְהַלֵּךְ אֲפִלּוּ הָכִי הֲוֵי הֶפְסֵק. דֶּרֶךְ חַיִּים: {כד} מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב. סָמִיךְ לֵיהּ עַל פָּסוּק הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי שִׂיחַ, דִּדְרָשׁוּהוּ עַל הַפּוֹסְקִים מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, וְכֵן מְתֻרְגָּם דְּשָׁבְקִין פִּתְגְּמֵי אוֹרַיְתָא מִן לוּחַ לִבְּהוֹן מְטוֹל מִלֵּי דְּעָלְמָא. וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא מְתֻרְגָּם מִלְּתָא דִּפְשִׁיטָא הוּא וְאֵין צָרִיךְ לְהַזְכִּירוֹ בְּהֶדְיָא, וְסָמַךְ עַל הַמֵּבִין כוּ'. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְאָמַר כְּאִלּוּ כוּ'. צָרִיךְ לוֹמַר דְּהָכָא לֹא הֲוֵי אֶלָּא הֶפְסֵק דֶּרֶךְ עֲרַאי וּמִיָּד הוּא חוֹזֵר אֶל מִשְׁנָתוֹ, אֲבָל לְעֵיל מִשְׁנָה ד' קָאָמַר דִּמְפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה. וְלַפֵּרוּשׁ הַשֵּׁנִי שֶׁכָּתַב הָרַ"ב דְּהָכָא בִּמְבָרֵךְ כוּ', מֵעִקָּרָא לֹא קָשְׁיָא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם ( אין פירוש ) (רמב"ם)
פרק ג - משנה ח
רַבִּי דּוֹסְתַּאי בְּרַבִּי יַנַּאי מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל {כה} הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד {כו} מִמִּשְׁנָתוֹ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ. יָכוֹל אֲפִלּוּ תָקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר (שם) וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הָא אֵינוֹ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב וִיסִירֵם {כז} מִלִּבּוֹ:
ר"ע מברטנורה כָּל הַשּׁוֹכֵחַ דָּבָר אֶחָד מִמִּשְׁנָתוֹ. בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא חָזַר עָלֶיהָ, מַעֲלִין עָלָיו כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. שֶׁמִּתּוֹךְ שִׁכְחָתוֹ הוּא בָּא לְהַתִּיר אֶת הָאָסוּר וְנִמְצֵאת תַּקָּלָה בָּאָה עַל יָדוֹ, וְשִׁגְגָתוֹ עוֹלָה זָדוֹן. אִי נַמִּי כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, לְפִי שֶׁאוֹתָהּ מִשְׁנָה הָיְתָה מְשַׁמַּרְתּוֹ וְעַכְשָׁיו שֶׁשְּׁכָחָהּ אֵינָהּ מְשַׁמַּרְתּוֹ: תָּקְפָה עָלָיו מִשְׁנָתוֹ. שֶׁהָיְתָה קָשָׁה עָלָיו וּמִתּוֹךְ הַקֹּשִׁי שֶׁבָּהּ שְׁכָחָהּ: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {כה} כָּל. לַאֲתוֹיֵי אֲפִלּוּ מֵחֲמַת עַצְלוּת. וְהַמִּדְרַשׁ שְׁמוּאֵל כָּתַב אֲפִלּוּ מֵחֲמַת שֶׁהוּא טָרוּד לִמְצֹא טֶרֶף לְבֵיתוֹ אֲפִלּוּ הָכִי מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ. כִּי מִקְרָא מָלֵא הוּא הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ. וְאֵין נִפְטַר רַק מִי שֶׁתָּקְפָה כוּ': {כו} דָּבָר אֶחָד. שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר אֶחָד שֶׁאֵין תְּלוּיִים בּוֹ דְּבָרִים רַבִּים. וּלְפִיכָךְ בַּדָבָר הָאֶחָד שֶׁשָּׁכַח נִתְקַיֵּם פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְנִרְאֶה לִי דִּכְתִיב הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר, כֶּפֶל, דְּהַיְנוּ לָתֵת שְׁמִירָה לְכָל דִּבּוּר: {כז} וִיסִירֵם. כְּלוֹמַר שֶׁיֵּשֵׁב וְיִפְנֶה לַבַּטָּלָה וּבְזֶה יְסִירֵם מִלִּבּוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן שֶׁעַל יְדֵי כָּךְ יָסוּרוּ מִלִּבּוֹ, דְּהָא לֹא כְּתִיב פֶּן תְּסִירֵם, אֶלָּא פֶּן יָסוּרוּ, וּמֵאֲלֵיהֶם מַשְׁמַע. וְהָכִי דִּיֵּק לִישְׁנָא דְּמַתְנִיתִין, מִדְּלֹא קָתָנֵי יָכוֹל אֲפִלּוּ לֹא הֵסִירָם, לְפִי שֶׁלֹּא נִתְמַעֵט אֶלָּא תָּקְפָה בִּלְבַד, אֲבָל הֲסָרָה דְּמִמֵּילָא נַמִּי בְּאַזְהָרַת דְּפֶן יָסוּרוּ. דֶּרֶךְ חַיִּים. וְכָל זֶה בְּאֵינוֹ רוֹצֶה יוֹתֵר בַּבַּטָּלָה מִבְּדִבְרֵי תּוֹרָה, אֶלָּא כְּשֶׁבָּא דְּבַר בַּטָּלָה לְיָדוֹ יוֹשֵׁב בָּטֵל וּמִתְרַשֵּׁל מִלַּחֲזֹר עַל לִמּוּדוֹ. וּלְכָךְ לֹא אָמַר אֶלָּא מַעֲלֶה כוּ' כְּאִלּוּ. וּמַתְנִיתִין (ד') דְּמִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ, הַיְנוּ בְּהַמְפַנֶּה כוּ' שֶׁרוֹצֶה יוֹתֵר בַּבַּטָּלָה מִבְּעֵסֶק הַתּוֹרָה וּמְבַקֵּשׁ וְחוֹזֵר עַל הַבַּטָּלָה, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים אִלּוּ לֹא יִשְׁכְּחֵם הֲוָה נִיחָא לֵיהּ. וְרַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה דְּמַתְנִיתִין ה' הַפּוֹרֵק עֹל, מַיְרֵי בְּמִי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְהָסִיר דִּבְרֵי תּוֹרָה מִלִּבּוֹ. נִרְאֶה לִי: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם ( אין פירוש ) (רמב"ם)
פרק ג - משנה ט
רַבִּי חֲנִינָא בֶן דּוֹסָא אוֹמֵר, כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ {כט} קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ {ל}, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו, אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת:
ר"ע מברטנורה כָּל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ. אֲנִי שָׁמַעְתִּי, שֶׁמַּקְדִּים בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ יִרְאַת חֶטְאוֹ לְחָכְמָתוֹ, שֶׁהוּא חוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ אֶלְמַד בִּשְׁבִיל שֶׁאֶהְיֶה יְרֵא חֵטְא {כח}. וְזֶה עַל דֶּרֶךְ שֶׁאָמְרוּ תְּחִלַּת הַמַּחֲשָׁבָה [הִיא] סוֹף הַמַּעֲשֶׂה: חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. שֶׁהַחָכְמָה מְבִיאָתוֹ לְמַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ וְהוּא נֶהֱנֶה בָּהּ: וְכָל שֶׁחָכְמָתוֹ קוֹדֶמֶת לְיִרְאַת חֶטְאוֹ. שֶׁאֵינוֹ לוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הוֹאִיל וְאֵין לְבָבוֹ פּוֹנֶה לִהְיוֹת יְרֵא חֵטְא: אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהִיא מוֹנַעַת אוֹתוֹ מִלָּלֶכֶת אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבּוֹ הוּא קָץ בָּהּ וּמוֹאֲסָהּ וּמַנִּיחָהּ: כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּים מֵחָכְמָתוֹ. הָכָא מַיְרֵי שֶׁזָּרִיז בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה {לא}, וּלְעֵיל בְּכָל שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ קוֹדֶמֶת לְחָכְמָתוֹ אַיְרֵי שֶׁנִּזְהָר בְּמִצְוֹת לֹא תַעֲשֶׂה: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {כח} וּבְהָכִי מְתֹרָץ דְּלֹא פָּלֵיג אַדְּהִלֵּל שֶׁאָמַר בְּפֶרֶק דִּלְעֵיל מִשְׁנָה ה' אֵין בּוּר יְרֵא חֵטְא, דְּהָכָא בְּמַחֲשָׁבָה קָאָמַר וְלֹא בְּפֹעַל, שֶׁאֵין בּוּר יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ חֵטְא שֶׁיִּירָא מִמֶּנּוּ, אֲבָל בְּמַחֲשָׁבָה יָכוֹל לְחַשֵּׁב וּלִירָא מִכָּל דָּבָר שֶׁיְּהֵא חֵטְא. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {כט} חֶטְאוֹ. כִּי אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טוֹב וְלֹא יֶחֱטָא, וּלְהָכִי קָאָמַר שֶׁיִּרְאַת חֶטְאוֹ, שֶׁיָּרֵא מִן הַחֵטְא שֶׁהוּא מוּכָן. וְלֹא קָשְׁיָא דַּהֲוָה לֵיהּ לְמִתְנֵי כָּל שֶׁיִּרְאָתוֹ מֵהַחֵטְא קוֹדֶמֶת כוּ'. דֶּרֶךְ חַיִּים: {ל} וְכָל כוּ'. הַיְנוּ שֶׁזְּכוּתוֹ בָּזֶה אוֹ עָנְשׁוֹ גּוֹבֶרֶת עַל הַגְּזֵרָה שֶׁגָּזְרוּ עָלָיו אִם יִהְיֶה חָכָם אוֹ טִפֵּשׁ [וְתִתְקַיֵּם הַגְּזֵרָה בִּשְׁאָר עִנְיָנָיו וְלֹא בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה], אֲבָל אִם בָּאוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד מַנִּיחִים אוֹתוֹ כְּפִי הַגְּזֵרָה שֶׁאִם הִיא שֶׁיִּהְיֶה חָכָם מִתְקַיֶּמֶת, וְאִם שֶׁיִּהְיֶה טִפֵּשׁ אֵינָהּ מִתְקַיֶּמֶת. וְכֵן פֵּרוּשׁ בָּבָא שְׁנִיָּה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {לא} וְאִם תֹּאמַר אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ מַעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, שֶׁמַּה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵיךְ יַעֲשֶׂה. אֶלָּא, בְּמַה שֶּׁמְּקַבֵּל עַל עַצְמוֹ לַעֲשׂוֹת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר יַגִּידוּ לוֹ הַחֲכָמִים וְלֹא יָסוּר יָמִין וּשְׂמֹאל, הֲרֵי זֶה מַעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וּבְהָכִי נִיחָא דְּלֹא קָתָנֵי קוֹדְמִין. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם הנה דבר זה מוסכם עליו מהפלוסופים ג"כ שהרגל המעלות כשיקדם לחכמה עד שיהיה קנין חזק ואחר כך ילמד החכמה אשר תזרזהו על הטובות ההם יוסיף שמחה ואהבה בחכמה ובחריצות להוסיף ממנה אחר שתעוררהו למה שהורגל וכשיקדימו קניני הדעות ואח"כ ילמד ותהי החכמה מונעת אותו ממה שיתאוה בהרגל תכבד עליו החכמה ויניחנה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה י
הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ, רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. וְכָל שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ {לג}, אֵין רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ. רַבִּי דוֹסָא בֶן הַרְכִּינַס אוֹמֵר, שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית, וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם, וְשִׂיחַת הַיְלָדִים, וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם:
ר"ע מברטנורה כָּל שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ. כָּל מִי שֶׁאָהוּב לְמַטָּה בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא אָהוּב לְמַעְלָה {לב}: שֵׁנָה שֶׁל שַׁחֲרִית. שֶׁהוֹלֵךְ וְיָשֵׁן עַד שֶׁעוֹנַת קְרִיאַת שְׁמַע עוֹבֶרֶת: וְיַיִן שֶׁל צָהֳרַיִם. מוֹשֵׁךְ לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, דִּכְתִיב [קֹהֶלֶת ב] לִמְשֹׁךְ בַּיַּיִן אֶת בְּשָׂרִי, וּמֵבִיא אוֹתוֹ לִידֵי שִׁכְרוּת {לד}: וְשִׂיחַת הַיְלָדִים. מְבַטֶּלֶת אֶת אֲבוֹתֵיהֶם מִלַּעֲסֹק בַּתּוֹרָה: וִישִׁיבַת בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת שֶׁל עַמֵּי הָאָרֶץ. שֶׁמִּתְכַּנְּסִים וּמְדַבְּרִים בִּדְבָרִים בְּטֵלִים: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {לב} שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי ג) וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי וְגוֹ'. וְאוֹמֵר וְחֶסֶד ה' מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו. שֶׁכָּל מִי שֶׁמָּשׁוּךְ עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא יְרֵא שָׁמַיִם: {לג} וְכָל שֶׁאֵין כוּ'. צְרִיכָא. דְּאִי מֵרֵישָׁא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע, דְּאֶפְשָׁר שֶׁאֵין רוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ לְפִי שֶׁהוּא נוֹטֶה אֶל קָצֶה הָאַחֲרוֹן מֵהַחֲסִידוּת, וַאֲפִלּוּ הָכִי רוּחַ הַמָּקוֹם נוֹחָה הֵימֶנּוּ, קָא מַשְׁמַע לָן. וְאִי תָּנָא סֵיפָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע הָרֵישָׁא לְפִי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ לְפִי שֶׁמַּרְאֶה בְּעַצְמוֹ סִימָנֵי טָהֳרָה וּבְקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ, קָא מַשְׁמַע לָן דְּסִימָן מֻבְהָק הוּא בִּשְׁנֵי הַפָּנִים. וְטַעֲמָא דִּכְתִיב וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם, הֲרֵי רוּחַ הַבְּרִיּוֹת רוּחַ הַמָּקוֹם. וְלֹא קָתָנֵי שֶׁרוּחַ כָּל הַבְּרִיּוֹת כוּ', דְּלֹא חָיְשִׁינַן לְמִעוּטָא, כִּדְאַשְׁכְּחַן בְּמָרְדְּכַי. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {לד} כִּי בְּשַׁחֲרִית הָאָדָם הוּא עָצֵל מֵחֲמַת הַשֵּׁנָה, וּבָעֶרֶב כְּבָר הוּא יָגֵעַ ו?מְבַקֵּשׁ לָנוּחַ, וּבַצָּהֳרַיִם הָאָדָם בְּכֹחַ בְּיוֹתֵר עַד שֶׁהוּא שָׂמֵחַ לְגַמְרֵי. דֶּרֶךְ חַיִּים: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם אמר שאלו הדברים מונעין ומבטלין מעלת האדם עד שיצא מן העולם והוא אבד: (רמב"ם)
פרק ג - משנה יא
רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר, הַמְחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים, וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים {לה}, וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהַמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא:
ר"ע מברטנורה הַמְחַלֵּל אֶת הַקָּדָשִׁים. הַמֵּבִיא קָדְשֵׁי הַמִּזְבֵּחַ לִידֵי פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא, אוֹ הַמּוֹעֵל וְנֶהֱנֶה בֵּין בְּקָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ בֵּין בְּקָדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת: וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת. יָמִים שֶׁל חֹל הַמּוֹעֵד, עוֹשֶׂה בָּהֶן מְלָאכָה אוֹ נוֹהֵג בָּהֶן מִנְהַג חֹל בַּאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה: וְהַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָרַבִּים. הַמִּתְבַּיֵּשׁ פָּנָיו מַאֲדִימוֹת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ מִתְלַבְּנוֹת, שֶׁהַנֶּפֶשׁ יֵשׁ לָהּ שְׁתֵּי תְּנוּעוֹת אַחַת לַחוּץ וְאַחַת לִפְנִים, וּכְשֶׁמְּבַיְּשִׁין אֶת הָאָדָם בִּתְחִלָּה הָרוּחַ מִתְנוֹעֵעַ לְצַד חוּץ כְּמִי שֶׁמִּתְמַלֵּא חֵמָה וּפָנָיו מַאֲדִימוֹת, וּכְשֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא טַעֲנָה כֵּיצַד יָסִיר הַבֹּשֶׁת הַהוּא מֵעַל פָּנָיו, הוּא דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ וְנִכְנַס הָרוּחַ לְצַד פָּנָיו מִפְּנֵי הַצַּעַר, וּפָנָיו מִתְכַּרְכְּמִים וּמִתְלַבְּנִים. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ [בָּבָא מְצִיעָא נח:] בְּעִנְיַן הַהַלְבָּנָה, דְּאַזִּיל סוּמְקָא וְאָתִי חִיוְרָא: וְהַמֵּפֵר בְּרִיתוֹ. שֶׁלֹּא מָל, אוֹ שֶׁמָּל וּמוֹשֵׁךְ עָרְלָתוֹ לְכַסּוֹת הַמִּילָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה שֶׁהוּא מָהוּל: וְהַמְגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה. שֶׁמַּרְאֶה פָּנִים וּפֵרוּשִׁים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה. כְּגוֹן הַמְתַרְגֵּם וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמּוֹלֵךְ, וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְאַעֲבָרָא לְאַרְמִיּוּתָא. וְאֵין זֶה פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא. וּבִכְלָל זֶה הַדּוֹרֵשׁ דְּרָשׁוֹת שֶׁל דֹּפִי {לו}. פֵּרוּשׁ אַחֵר, מְגַלֶּה פָּנִים, שֶׁמֵּעֵז פָּנָיו לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה בְּפַרְהֶסְיָא בְּיָד רָמָה וְאֵין לוֹ בּשֶׁת פָּנִים: אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים. וְלֹא חָזַר בִּתְשׁוּבָה מֵאַחַת מֵעֲבֵרוֹת הַלָּלוּ שֶׁבְּיָדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁבָּאוּ עָלָיו יִסּוּרִים וּמֵת בַּיִּסּוּרִים {לז}, אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. אֲבָל אִם חָזַר בִּתְשׁוּבָה קֹדֶם מוֹתוֹ, אֵין לְךָ דָּבָר שֶׁעוֹמֵד בִּפְנֵי הַתְּשׁוּבָה: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {לה} הַמְּחַלֵּל כוּ' וְהַמַּלְבִּין. בַּגְּמָרָא מוֹכַח לְהוּ מִקְּרָאֵי. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {לו} כִּמְנַשֶּׁה שֶׁהָיָה דּוֹרֵשׁ לָמָּה לוֹ לְמֹשֶׁה לִכְתֹּב וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ. רַשִׁ"י: {לז} דְּאִלּוּ שְׁאָר עֲבֵרוֹת, יִסּוּרִין עִם הַמִּיתָה מְמָרְקִין: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם מלבין פני חבירו. הוא מי שמבייש את חבירו:
מגלה פנים בתור' הוא מי שעובר על מצות התורה בפרהסיא והוא תכלית הכפירה כמו שאמר הש"י והנפש אשר תעשה ביד רמה:
וענין מגלה פנים יגלה פנים ויעיז וזהו לשון כפירה והוא מפורש כן בגמרת [ירושלמי] פאה אמרו המגלה פנים בתורה העובר על ד"ת בפרהסיא כיהויקי' בן יאשיהו:
מפר ברית. כמשמעו: ושם אמר בכל הדברים אשר אמרו חכמים בהם שהעושה אותם אין להם חלק לעוה"ב במה אנו קיימין אם כשעשה תשובה אין לך דבר שעומד בפני בעל תשובה אלא כשלא עשה תשובה ומת ביסורין רוצה לומר שחומר החטאים והם אשר זכרו בהם אין לו חלק לעוה"ב גדול יותר משאר החטאים שהיסורין עם המיתה לא יכפרו אותם: (רמב"ם)
פרק ג - משנה יב
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, הֱוֵי קַל לְרֹאשׁ, וְנוֹחַ לְתִשְׁחֹרֶת, וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה {לח}:
ר"ע מברטנורה הֱוֵי קַל לְרֹאשׁ. לִפְנֵי אָדָם גָּדוֹל זָקֵן וְיוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ בַּיְּשִׁיבָה, הֱוֵי קַל לַעֲבֹד עֲבוֹדָתוֹ וּלְשַׁמֵּשׁ לְפָנָיו: וְנוֹחַ לְתִשְׁחֹרֶת. לְאָדָם בָּחוּר שֶׁשַּׂעֲרוֹתָיו שְׁחֹרוֹת אֵינְךָ צָרִיךְ לְהָקֵל עַצְמְךָ כָּל כָּךְ, אֶלָּא תַּעֲמֹד לְפָנָיו בְּנַחַת וּבְיִשּׁוּב: וֶהֱוֵי מְקַבֵּל וְכוּ'. נֶגֶד כָּל אָדָם בֵּין רֹאשׁ בֵּין תִּשְׁחֹרֶת תַּעֲמֹד בְּשִׂמְחָה. מְקַבֵּל, כְּמוֹ מַקְבִּיל. מִתַּרְגּוּם נֶגֶד, קֳבֵל. פֵּרוּשׁ אַחֵר, הֱוֵי קַל לְרֹאשׁ, בְּרֵאשִׁיתְךָ כְּשֶׁאַתָּה בָּחוּר הֱוֵי קַל לַעֲשׂוֹת רְצוֹן בּוֹרַאֲךָ, וּבְזִקְנוּתְךָ כְּשֶׁהֻשְׁחֲרוּ פָּנֶיךָ מִפְּנֵי הַזִּקְנָה תְּהֵא נוֹחַ לוֹ: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {לח} בְּשִׂמְחָה. וְזֶה יוֹתֵר מִמַּה שֶׁאָמַר שַׁמַּאי בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. הָרַמְבַּ"ם: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם קל לראש. קלות ידוע: ונוח הוא הישוב וההנחה: ואמר בזאת הצואה כשתעמוד לפני אדם גדול המעלה שים עצמך לנגדו קל ושמש אותו ועמוד לפניו כאשר ירצה ואל תוקיר נפשך לו: וכשתהיה עם שחור השער רוצה לומר עם צעיר השנים לא תעשה כן אבל תוקיר נפשך עמו ואל תשחק ואל תתגעגע עמו: אחר כן אמר לא תחשוב שמה שהזהרתיך מהתגעגע עם צעיר השנים יתחייב שתקבל אותו בזעם ובפנים זועפים לא כן הכונה אבל צריך שתקבל כל אדם קטן וגדול בן חורין ועבד כל איש ממין האדם בשמחה. וזה יותר ממה שאמר שמאי בסבר פנים יפות: אמר המתרגם נראה לי מדברי הרב שהוא מפרש מלת מקבל מהקבלת פנים וכאילו הוא מקביל הנגזר מן מקבילות הלולאות אשר הוא מן הארמית תרגם נגד או נכח וכן אומר בזה הענין בערבי לשון פגישה והקבלה אומר פגשני פלוני בשמחה או בזעף ובלשון ההוא פירש הרב מקבל הנה ודעהו: (רמב"ם)
פרק ג - משנה יג
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ, מַרְגִּילִין לְעֶרְוָה {לט}. מָסֹרֶת, סְיָג לַתּוֹרָה. מַעַשְׂרוֹת, סְיָג לָעשֶׁר {מא}. נְדָרִים, סְיָג לַפְּרִישׁוּת. סְיָג לַחָכְמָה, שְׁתִיקָה {מב}:
ר"ע מברטנורה מָסֹרֶת סְיָג לַתּוֹרָה. הַמָּסֹרֶת שֶׁמָּסְרוּ לָנוּ חֲכָמִים בַּחֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, הֵם גָּדֵר וְחִזּוּק לַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, שֶׁעַל יְדֵיהֶם אָנוּ מְבִינִים כַּמָּה מִצְוֹת אֵיךְ יַעֲשׂוּ אוֹתָם. כְּמוֹ בַּסֻּכּוֹת בַּסֻּכֹּת בַּסֻּכֹּת, שְׁנַיִם חֲסֵרִים וְאֶחָד מָלֵא, שֶׁמִּמֶּנּוּ אָנוּ לוֹמְדִים לְהַכְשִׁיר סֻכָּה בְּשָׁלֹשׁ דְּפָנוֹת. וּכְגוֹן מוֹעֲדֵי ה' אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, שֶׁנִּכְתָּב חָסֵר בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת, לְלַמֵּד, אַתֶּם אֲפִלּוּ שׁוֹגְגִים, אַתֶּם אֲפִלּוּ מְזִידִים, אַתֶּם אֲפִלּוּ מֻטְעִים {מ}: מַעַשְׂרוֹת סְיָג לָעֹשֶׁר. דִּכְתִיב עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר [תַּעֲנִית ט]: נְדָרִים סְיָג לַפְּרִישׁוּת. בִּזְמַן שֶׁאָדָם מַתְחִיל בִּפְרִישׁוּת וּמִתְיָרֵא שֶׁלֹּא יַעֲבֹר, מְקַבֵּל עָלָיו בִּלְשׁוֹן נֶדֶר שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה כָּךְ וְכָךְ, וְעַל יְדֵי כֵן הוּא כּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ: סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה. בְּמַה אֲנַן קָיְמִין, אִי בִּשְׁתִיקָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, הֲרֵי כְּבָר כְּתִיב וְהָגִיתָ בּוֹ וְגוֹ', אִי בִּשְׁתִיקָה מֵרְכִילוּת וְלָשׁוֹן הָרָע וּקְלָלָה, דְּאוֹרַיְתָא נִינְהוּ. הָא אֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בִּשְׁתִיקָה מִדִּבְרֵי הָרְשׁוּת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לָאָדָם לְמַעֵט הַדִּבּוּר בָּהֶם כָּל מַה שֶּׁאֶפְשָׁר. וַעֲלֵיהֶם אָמַר שְׁלֹמֹה (מִשְׁלֵי יז) גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב {מג}: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {לט} שְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ כוּ'. כְּלוֹמַר אֲבָל כֹּבֶד רֹאשׁ וְהַיִּרְאָה הוּא סְיָג לָעֲרָיוֹת. שֶׁכָּל זֹאת הַמִּשְׁנָה מְדַבֶּרֶת בִּסְיָגִים. הָרַב רַבֵּנוּ יוֹנָה. וְלֹא תָּנֵי הַסְּיָג, מִשּׁוּם דְּלֹא הֲוָה מִשְׁתָּמַע דְּמַרְגִּילִין אֶלָּא דִּמְבִיאִין לִידֵי עֶרְוָה. מִדְּרָשׁ שְׁמוּאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {מ} שׁוֹגְגִים מֵאֲלֵיהֶם, כִּסְבוּרִים שֶׁהוּא רָאוּי לְהִתְעַבֵּר. מֻטְעִים, עַל יְדֵי עֵדֵי שֶׁקֶר. רַשִׁ"י: {מא} מַעַשְׂרוֹת כוּ'. בְּמִשְׁנָה יְרוּשַׁלְמִי גָּרַס מַעַשְׂרוֹת סְיָג לַתּוֹרָה, וּפֵרֵשׁ שֶׁעַל יְדֵי כֵּן יוּכְלוּ מְקַבְּלֶיהָ לְהַחֲזִיק בַּתּוֹרָה וּלְלַמְּדָהּ. כְּמַאֲמָרָם זַ"ל לֹא נִתְּנָה הַתּוֹרָה אֶלָּא לְאוֹכְלֵי תְּרוּמָה. [וּמַעַשְׂרוֹת שֵׁם לִכְלַל הַמַּתָּנוֹת] וְהָרַ"ר יִשְׂרָאֵל פֵּרֵשׁ דִּכְתִיב וְאָכַלְתָּ וְגוֹ' מַעֲשַׂר דְּגָנְךָ וְגוֹ' לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה וְגוֹ'. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {מב} סְיָג לַחָכְמָה שְׁתִיקָה. וְלֹא אָמַר שְׁתִיקָה סְיָג לַחָכְמָה, דְּשָׁאנֵי הָא לְפִי שֶׁאֵין שׁוּם סְיָג לַחָכְמָה כִּי אִם הַשְּׁתִיקָה בִּלְבַד, לְהָכִי תָּנֵי סְיָג קֹדֶם. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אִינָךְ דְּאַף עַל גַּב שֶׁכָּל אֶחָד סְיָג לְאוֹתוֹ דָּבָר, מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְאוֹתוֹ דָּבָר סְיָג אַחֵר מִלְּבַד זֶה. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {מג} וּמִכֵּיוָן שֶׁהָאֱוִיל כְּשֶׁמַּחֲרִישׁ יֵחָשֵׁב לֶחָכָם שָׁמְעִינַן מִנַּהּ דְּכָל הַשּׁוֹתֵק הֲרֵי הוּא חָכָם. וְעוֹד דִּלְעֵיל מִנֵּיהּ כְּתִיב חוֹשֵׂךְ אֲמָרָיו יוֹדֵעַ דָּעַת יְקַר רוּחַ אִישׁ תְּבוּנָה: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם כשידור אדם נדרים ויקיימם יעלה בידו קנין ההמנע ממה שירצה שימנע ממנו ויתחזק לו הקנין ההוא ויקל עליו הפרישות ר"ל השמירה מהטומאות כמו שאמרו בחגיגה בגדי עם הארץ מדרס לפרושים: (רמב"ם)
פרק ג - משנה יד
הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָבִיב אָדָם שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם {מד}. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ שֶׁנִּבְרָא בְצֶלֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט) כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּקְרְאוּ בָנִים לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יד) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה. חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם שֶׁנִּתַּן לָהֶם כְּלִי חֶמְדָּה {מה} שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ד) כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ:
ר"ע מברטנורה חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ. רַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, חִבָּה יְתֵרָה הֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָדָם שֶׁהוֹדִיעוֹ וְאָמַר לוֹ רְאֵה שֶׁבְּרָאתִיךָ בְּצֶלֶם, שֶׁהַמֵּטִיב לַחֲבֵרוֹ וּמוֹדִיעוֹ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ, מַרְאֶה חִבָּה יְתֵרָה יוֹתֵר מִשֶּׁאִלּוּ הֵטִיב עִמּוֹ וְאֵינוֹ חָשׁוּב בְּעֵינָיו לְהוֹדִיעוֹ הַטּוֹבָה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ, חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ, חִבָּה גְּלוּיָה וּמְפֻרְסֶמֶת, שֶׁלֹּא בִּלְבַד אַהֲבָה מְסֻתֶּרֶת הָיָה לוֹ לַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא עִם הָאָדָם אֶלָּא אַף חִבָּה גְּלוּיָה וִידוּעָה לַכֹּל: שֶׁנֶּאֱמַר כִּי לֶקַח טוֹב. כָּל מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב, לֹא נִבְרָא אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת לֶקַח, כְּמַה דְּאַתְּ אָמַר (דְּבָרִים לב) יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {מד} חָבִיב אָדָם כוּ'. לָכֵן מֻטָּל עָלָיו לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנוֹ. רַשִׁ"י. וּבְכָל אָדָם אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, וּכְמוֹ שֶׁהוּא הָרְאָיָה שֶׁמִּמֶּנּוּ הֵבִיא שֶׁהוּא נֶאֱמַר לִבְנֵי נֹחַ וְלֹא לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבַדָּם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ: {מה} כְּלִי חֶמְדָּה. הִיא הַתּוֹרָה שֶׁנִּקְרֵאת חֶמְדָּה. שֶׁנֶּאֱמַר תּוֹרַת ה' תְּמִימָה, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (תְּהִלִּים יט) הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וְגוֹ'. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם הוא היה אומר שהודעת מה שהטיבו לו שיעור הטובה – היא הטבה אחרת. כי פעמים שיגמול אדם טובה לאיש מבני אדם על דרך רחמנות, ולא יודיעהו שיעור מה שעשה עמו, מפני שהוא נבזה בעיניו. (רמב"ם)
פרק ג - משנה טו
הַכֹּל צָפוּי, וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, וּבְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה:
ר"ע מברטנורה הַכֹּל צָפוּי. כָּל מַה שֶּׁאָדָם עוֹשֶׂה בְּחַדְרֵי חֲדָרִים גָּלוּי לְפָנָיו: וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה. בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם לַעֲשׂוֹת טוֹב וָרַע, כְּדִכְתִיב (שָׁם ל) רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְגוֹ': וּבְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן. בְּמִדַּת רַחֲמִים. וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין הַכֹּל שָׁוִין בְּמִדָּה זוֹ, לְפִי שֶׁהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה. הַמַּרְבֶּה בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים נוֹתְנִים לוֹ רַחֲמִים מְרֻבִּים, וְהַמַּמְעִיט בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים מְמַעֲטִים לוֹ בְּרַחֲמִים. פֵּרוּשׁ אַחֵר, וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה, לְפִי רֹב מַעֲשָׂיו שֶׁל אָדָם הוּא נִדּוֹן, אִם רֹב זְכֻיּוֹת זַכַּאי, אִם רֹב עֲוֹנוֹת חַיָּב. וְרַמְבַּ"ם פֵּרֵשׁ, הַכֹּל צָפוּי, כָּל מַעֲשֵׂה בְנֵי אָדָם מַה שֶּׁעָשָׂה וּמַה שֶּׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת הַכֹּל גָּלוּי לְפָנָיו, וְלֹא תֹּאמַר כֵּיוָן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹדֵעַ מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם אִם כֵּן הוּא מֻכְרָח בְּמַעֲשָׂיו שֶׁיִּהְיֶה צַדִּיק אוֹ רָשָׁע, כִּי הָרְשׁוּת נְתוּנָה בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת טוֹב וָרַע וְאֵין שׁוּם דָּבָר שֶׁיַּכְרִיחֵהוּ כְּלָל {מו}, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן הוּא, בְּטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן, לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים. שֶׁהַחוֹטֵא חָטָא בִּרְצוֹנוֹ, רָאוּי שֶׁיֵּעָנֵשׁ. וְהַצַּדִּיק הָיָה צַדִּיק בִּרְצוֹנוֹ, וְרָאוּי שֶׁיְּקַבֵּל שָׂכָר {מז}: וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה. לְפִי מַה שֶּׁאָדָם כּוֹפֵל וּמַתְמִיד בַּעֲשִׂיַּת הַטּוֹב כָּךְ שְׂכָרוֹ מְרֻבֶּה. שֶׁאֵינוֹ דּוֹמֶה הַמְחַלֵּק מֵאָה זְהוּבִים לִצְדָקָה בְּמֵאָה פְּעָמִים, לְנוֹתֵן אוֹתָם בְּפַעַם אַחַת. וְגִרְסַת רַמְבַּ"ם הִיא, וְהַכֹּל לְפִי רֹב הַמַּעֲשֶׂה, אֲבָל לֹא עַל פִּי הַמַּעֲשֶׂה {מח}: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {מו} שֶׁאֵין יְדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ כִּידִיעָתֵנוּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים בּוֹ גַּם כֵּן יְדִיעָה, אֵין זֶה אֶלָּא בְּשִׁתּוּף גָּמוּר. וּכְמוֹ שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לָדַעַת אֲמִתַּת מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ כוּ', כָּךְ אֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהַשִּׂיג וְלִמְצֹא דַּעְתּוֹ, כִּי הוּא וְדַעְתּוֹ אֶחָד לֹא כְּהָאָדָם שֶׁהוּא וְדַעְתּוֹ שְׁנַיִם כוּ'. וְכָתַב הָרַ"מ אַלְמוֹשְׁנִינוֹ שֶׁדַּעַת הָרַמְבַּ"ם כְּמוֹ שֶׁכָּתַב הַמִּדְרַשׁ שְׁמוּאֵל, וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וּמֵעִקָּרָא לֹא קָשְׁיָא מִידֵי, לְפִי שֶׁיְּדִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא כְּצוֹפֶה וּמַבִּיט הָעֲשִׂיָּה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם וַהֲרֵי אֵין רְאִיַּת הָאָדָם מַכְרַחַת לְמַעֲשֵׂה זוּלָתוֹ, כָּךְ צְפִיַּת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַעֲשֵׂה הָאָדָם אֵינוֹ מַכְרִיחָתוֹ, וִידִיעָתוֹ יִתְבָּרַךְ הֶעָתִיד הוּא אֶצְלוֹ הֹוֶה, שֶׁאֵין לְפָנָיו קְדִימָה וְאִחוּר, שֶׁאֵינוֹ בְּחֹק הַזְּמַן. עַד כָּאן. וְזֶהוּ הַהֶבְדֵּל יְדִיעָתוֹ מִיְדִיעָתֵנוּ, שֶׁיְּדִיעָתוֹ תָּמִיד בַּהֹוֶה אַף מַה שֶּׁהוּא עָתִיד בְּעֶרְכֵּנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין בָּנוּ כֹּחַ לְהַשִּׂיגוֹ וּלְהָבִינוֹ כוּ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ בָּזֶה: {מז} לֹא נִמְצָא כֵּן בְּפֵרוּשׁ הָרַמְבַּ"ם. אֶלָּא זֶה לְשׁוֹנוֹ, וְאָמַר שֶׁדִּין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם בְּנֵי אָדָם אָמְנָם הוּא בְּחֶסֶד וּבְטוֹב לֹא כְּפִי הַדִּין הָרָאוּי אֲלֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֵר יִתְבָּרַךְ מִדְּרָכָיו וְאָמַר אֶרֶךְ אַפַּיִם לַצַּדִּיקִים וְלָרְשָׁעִים. וְאָמַר הַמְּשׁוֹרֵר (תְּהִלִּים קמה) טוֹב ה' לַכֹּל: {מח} עַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב שֶׁהֶאֱרִיךְ בָּזֶה וְסִיֵּם וְזֶה לְשׁוֹנוֹ, וֶהֱוֵי יוֹדֵעַ דְּמִכָּל מָקוֹם נִפְרָעִין מִן הָאָדָם לְפִי מַעֲשָׂיו, שֶׁהָאוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וַתְרָן הוּא יִוָּתְרוּ מֵעָיו, אֶלָּא מַאֲרִיךְ אַפּוֹ וְדָן הָעוֹלָם בְּטוֹב שֶׁלֹּא יְהֵא נֶאֱבַד וְנִפְסָד, וְגָבִי דִּילֵיהּ לְעִתִּים יְדוּעִים אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ זִכְרוֹ נֶצַח: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם זה המאמר כולל דברים גדולים מאד וראוי היה זה המאמר שיהא לר' עקיבא וזהו פירושו בקצרה ועל תנאי שתדע כל מה שקדם בפרקים הקודמים אמר כל מה שבעולם ידוע אצלו ית' והוא משיג אותו והוא אמרו הכל צפוי ואח"כ אמר לא תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב ההכרח כלומר שיהיה האדם מוכרח במעשיו על מעשה מן המעשים אין הענין כן אבל הרשות ביד האדם במה שיעשה והוא אמרו הרשות נתונה ר"ל כל אדם רשות נתונה לו כמו שבארנו בפרק השמיני ואמר שדין השם יתברך עם בני אדם אמנם הוא בחסד ובטוב לא כפי הדין הראוי עליהם כמו שבאר ית' מדרכיו ואמר ארך אפים ורב חסד ואמת ואמרו רז"ל ארך אפים לצדיקי' ולרשעים. ואמר הנביא (המספר) טוב ה' לכל: ואחר כך אמר שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה אבל לפי רוב מספר המעשים והוא שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות ועם זה יגיע קנין חזק לא כשיעשה אדם פעל אחד גדול מפעולות הטובות כי בזה לבדו לא יגיע לו קנין חזק והמשל בו כשיתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש א' ולאיש אחר לא נתן כלום לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים ונתן כל זהוב מהם על צד הנדיבות מפני שזה כפל מעשה הנדיבות אלף פעמים והגיע לו קנין חזק וזה פעם אחת לבד התעוררה נפשו התעוררות גדולה לפעל טוב ואח"כ פסקה ממנו וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים או עשה צדקה לעני במאה דינרים שהוא די מחסורו כמו שפדה עשרה איסרים או השלים חסרון עשרה עניים כל אחד בעשרה דינרים ואל זה ההקש וזה ענין אמרו לפי רוב המעשה אבל לא לפי גודל המעשה: (רמב"ם)
פרק ג - משנה טז
הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן, וּמְצוּדָה פְרוּסָה עַל כָּל הַחַיִּים. הַחֲנוּת פְּתוּחָה, וְהַחֶנְוָנִי מֵקִיף, וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ, וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת, וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת יָבֹא וְיִלְוֶה, וְהַגַּבָּאִים מַחֲזִירִים תָּדִיר בְּכָל יוֹם, וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ {נ}, וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ, וְהַדִּין דִּין אֱמֶת, וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה:
ר"ע מברטנורה הַכֹּל נָתוּן בְּעֵרָבוֹן. רַגְלוֹהִי דְּבַר נַשׁ אִינוּן עֲרֵבִין בֵּיהּ [סֻכָּה נג.] לַאֲתַר דְּמִתְבָּעֵי תָּמָן מוֹבִילִין יָתֵיהּ: וּמְצוּדָה פְרוּסָה. יִסּוּרִין וּמִיתָה: הַחֲנוּת פְּתוּחָה. וּבְנֵי אָדָם נִכְנָסִים שָׁם וְלוֹקְחִים בַּהַקָּפָה: וְהַחֶנְוָנִי מֵקִיף. וּמַאֲמִין לְכָל הַבָּא לִטֹּל. כָּךְ בְּנֵי אָדָם חוֹטְאִים בְּכָל יוֹם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְתִּין לָהֶם עַד בֹּא עִתָּם: וְהַפִּנְקָס פָּתוּחַ. לִכְתֹּב בָּהּ הַהַקָּפוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָׁכַח: וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת. שֶׁלֹּא תֹּאמַר אַף עַל פִּי שֶׁהַפִּנְקָס פָּתוּחַ פְּעָמִים שֶׁהַחֶנְוָנִי טָרוּד וְאֵינוֹ כּוֹתֵב הַכֹּל, לְכָךְ אָמַר וְהַיָּד כּוֹתֶבֶת: וְכָל הָרוֹצֶה לִלְווֹת וְכוּ'. הַיְנוּ וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה דִּלְעֵיל, שֶׁאֵין שׁוּם אָדָם מֻכְרָח לִלְווֹת שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ: וְהַגַּבָּאִים. יִסּוּרִים וּפְגָעִים רָעִים {מט}: לְדַעְתּוֹ. פְּעָמִים שֶׁזּוֹכֵר אֶת חוֹבוֹ וְאוֹמֵר יָפֶה דַּנְתַּנִי: וְשֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ. פְּעָמִים שֶׁשָּׁכַח וְקוֹרֵא תִּגָּר כְּנֶגֶד דִּינוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא: וְיֵשׁ לָהֶם עַל מַה שֶּׁיִּסְמֹכוּ. עַל הַפִּנְקָס, וְעַל הַחֶנְוָנִי שֶׁהוּא נֶאֱמָן עַל פִּנְקָסוֹ. כָּךְ הַיִּסּוּרִים הַלָּלוּ הֵן נִסְמָכִים עַל מַעֲשָׂיו שֶׁל אָדָם הַנִּזְכָּרִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם נִשְׁכָּחִים מִן הָאָדָם: וְהַדִּין דִּין אֱמֶת. שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא בִּטְרוּנְיָא {נא} עִם בְּרִיּוֹתָיו [עֲבוֹדָה זָרָה ג.]: וְהַכֹּל מְתֻקָּן לַסְּעוּדָה. אֶחָד צַדִּיקִים וְאֶחָד רְשָׁעִים {נב} יֵשׁ לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא לְאַחַר שֶׁגָּבוּ מֵהֶן אֶת חוֹבָן: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {מט} וּלְשׁוֹן הָרַמְבַּ"ם, מָשָׁל עַל הַמָּוֶת וּשְׁאָר עֳנָשִׁים, כִּלְשׁוֹן הָרַ"ב בִּמְצוּדָה פְּרוּסָה: {נ} מִדַּעְתּוֹ כוּ'. אִית דְּגָרְסֵי מִדַּעְתָּן וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן. וְהוּא עִקָּר. וְשָׁב אֶל הַגַּבָּאִים. וּכְגוֹן הַהִיא דַּחֲגִיגָה דַּף ד', הֵיכִי יְכַלְתְּ לָהּ כוּ', אִם כֵּן לֶהֱוֵי בְּמִנְיָנָא, הַיְנוּ מִדַּעְתָּן וְשֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן אֶלָּא בְּמִצְוַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. הָרַשְׁבַּ"ם: {נא} בְּכֹחַ וּבָעֲלִילָה. עָרוּךְ. וְנֻסְחָא אַחֲרִינָא, וְהַדָּן דַּיַּן אֱמֶת. וְיֵשׁ גּוֹרְסִים וְהַדָּן דִּין אֱמֶת. וְיֵשׁ גּוֹרְסִים וְהַדַּיָּן דַּיַּן אֱמֶת: {נב} מִלְּבַד הַשְּׁנוּיִין לְעֵיל מִשְׁנָה י"א, וּבְרֵישׁ פֶּרֶק חֵלֶק: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם החנוני מקיף. מי שיאריך חובו ולא יבקשהו לאלתר וזה המשל מבואר כונתו ידועה: ואמרו וכל הרוצה ללוות יבא וילוה מחזק הענין הקודם שאין שם הכרח אבל בבחירת האדם יעשה מה שירצה לעשותו: ואמרו והגבאים מחזירין תדיר הוא משל על המות ושאר עונשים הבאים על האדם:
והכל מתוקן לסעודה. כלומר תכלית כוונת כל זה חיי העולם הבא: (רמב"ם)
פרק ג - משנה יז
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ. אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין חָכְמָה {נד}, אֵין יִרְאָה. אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה. אִם אֵין בִּינָה, אֵין דַּעַת. אִם אֵין דַּעַת, אֵין בִּינָה. אִם אֵין קֶמַח {נו}, אֵין תּוֹרָה. אִם אֵין תּוֹרָה, אֵין קֶמַח. הוּא הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁחָכְמָתוֹ מְרֻבָּה מִמַּעֲשָׂיו {נז}, לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מְרֻבִּין וְשָׁרָשָׁיו {נח} מֻעָטִין, וְהָרוּחַ בָּאָה וְעוֹקַרְתּוֹ וְהוֹפַכְתּוֹ עַל פָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה יז) וְהָיָה {נט} כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. אֲבָל כָּל שֶׁמַּעֲשָׂיו מְרֻבִּין מֵחָכְמָתוֹ, לְמַה הוּא דוֹמֶה, לְאִילָן שֶׁעֲנָפָיו מֻעָטִין וְשָׁרָשָׁיו מְרֻבִּין, שֶׁאֲפִלּוּ כָל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם בָּאוֹת וְנוֹשְׁבוֹת בּוֹ אֵין מְזִיזִין אוֹתוֹ מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל {ס} עַל מַיִם וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא יִרְאֶה כִּי יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן, וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי:
ר"ע מברטנורה אִם אֵין תּוֹרָה וְכוּ'. אֵין מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ יָפֶה עִם הַבְּרִיּוֹת: אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ וְכוּ'. סוֹף שֶׁתּוֹרָתוֹ מִשְׁתַּכַּחַת מִמֶּנּוּ {נג}: אִם אֵין דַּעַת וְכוּ'. דַּעַת, הוּא שֶׁמּוֹצֵא טַעַם לַדָּבָר {נה}. וּבִינָה, הוּא שֶׁמֵּבִין דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר אֲבָל אֵינוֹ מַרְאֶה לוֹ טַעַם. וְאִם אֵין דַּעַת לָתֵת טַעַם לַדָּבָר אֵין בִּינָה, אַחַר שֶׁלֹּא יָדַע טַעֲמוֹ שֶׁל דָּבָר כְּאִלּוּ לֹא יְדָעוֹ. וּמִכָּל מָקוֹם הַבִּינָה הִיא קוֹדֶמֶת, לְפִיכָךְ אִם אֵין בִּינָה אֵין דַּעַת: אִם אֵין קֶמַח אֵין תּוֹרָה. מִי שֶׁאֵין לוֹ מַה יֹּאכַל הֵיאַךְ יַעֲסֹק בַּתּוֹרָה: אִם אֵין תּוֹרָה אֵין קֶמַח. מַה יּוֹעִיל לוֹ הַקֶּמַח שֶׁבְּיָדוֹ, הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ תּוֹרָה, נוֹחַ לוֹ שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ קֶמַח וְהָיָה מֵת בָּרָעָב: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {נג} וְלֹא בָּא הַתַּנָּא לוֹמַר עַל קְדִימָה וְאִחוּר שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיַּקְדִּים הָאֶחָד לַחֲבֵרוֹ. שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן אֵין גַּם אֶחָד מֵהֶם יִהְיֶה בִּמְצִיאוּתוֹ, שֶׁאִם אֵין הָאֶחָד אֶלָּא אִם כֵּן יַקְדִּים לוֹ הָאַחֵר וְכָל אֶחָד יֵשׁ לוֹ דִּין קְדִימָה עַל חֲבֵרוֹ, נִמְצָא שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּמָּצֵא הַמְּאֻחָר בְּלֹא הַקּוֹדֵם כוּ', נִמְצָא שֶׁשְּׁנֵיהֶם אֵינָם נִמְצָאִים כוּ'. אֶלָּא שֶׁכַּוָּנַת הַתַּנָּא שֶׁאִם אֵינוֹ לוֹמֵד אַף עַל פִּי שֶׁנּוֹשֵׂא וְנוֹתֵן לֹא יִהְיֶה יָפֶה עִם הַבְּרִיּוֹת כִּי לֹא יֵדַע כַּדָּת מַה לַּעֲשׂוֹת כִּדְאִיתָא בְּבָבָא קַמָּא [דַּף ל] מַאן דְּבָעֵי לְמֵהֲוֵי חֲסִידָא לְעַיֵּן בְּמִלֵּי דִּנְזִיקִין. וְכֵן אִם אֵין דֶּרֶךְ אֶרֶץ כְּלוֹמַר שֶׁאֵין מַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ יָפֶה כוּ' סוֹף שֶׁתּוֹרָתוֹ מִשְׁתַּכַּחַת מִמֶּנּוּ עַל הֶעָוֹן אֲשֶׁר חָטָא שֶׁהוּא מְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם שֶׁאוֹמְרִים זֶה שֶׁלָּמַד תּוֹרָה כַּמָּה מְקֻלְקָלִין מַעֲשָׂיו כוּ': {נד} אֵין חָכְמָה כוּ'. עַיֵּן לְעֵיל מִשְׁנָה ט' בְּפֵרוּשׁ הָרַ"ב. וְיֵשׁ לוֹמַר דְּהָכִי קָאָמַר, אִם אֵין חָכְמָה, אָז אַף עַל פִּי שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ הוּא לִהְיוֹת יְרֵא חֵטְא, אֵין יִרְאָתוֹ יִרְאָה, כִּי לֹא יָדַע לְהִזָּהֵר עוֹד. וְכֵן אִם אֵין יִרְאָה הַיְנוּ בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, אֵין חָכְמָה, כְּלוֹמַר אֵין חָכְמָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת. וְהַשְׁתָּא כָּל הַבָּבוֹת שָׁווֹת, שֶׁהַקָּדוּם בַּחֲלֻקָּה הָרִאשׁוֹנָה הוּא סִבָּה עַל הֲוָיַת הַשֵּׁנִי. וְהַקָּדוּם בַּחֲלֻקָּה הַשְּׁנִיָּה הוּא סִבָּה עַל קִיּוּם הַשֵּׁנִי. דֹּק בָּהֶם. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב לְפִי הַנֻּסְחָא אַחֲרִינָא: {נה} וְאִם כֵּן זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (תְּהִלִּים קיט) טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי, הֵן מִלּוֹת נִרְדָּפוֹת: {נו} קֶמַח. לֹא אָמַר חִטִּים אוֹ לֶחֶם, לְפִי שֶׁלֹּא הִצְרִיכוֹ לִהְיוֹת לוֹ חִטִּים שֶׁדֶּרֶךְ לְהַכְנִיסָם לְיָמִים הַרְבֵּה, וְגַם לֹא יִסְתַּפֵּק בְּלֶחֶם שֶׁהוּא לְיוֹם אוֹ לְשָׁבוּעַ, שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלוּיִים לְךָ מִנֶּגֶד זֶה הַסּוֹמֵךְ עַל הַפְּלָטֵר. אֶלָּא בְּאֶמְצָעָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֶמַח לִקְצָת יָמִים מוּכָן לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ לֶחֶם. גַּם שְׁאָר תַּבְשִׁילִין נַעֲשִׂים מִקֶּמַח. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל: {נז} כָּל כוּ'. כְּבָר נִשְׁנָה כְּיוֹצֵא בָּזֶה בְּמִשְׁנָה ט'. וְלֹא בָּא הַתַּנָּא הַזֶּה אֶלָּא לְהוֹדִיעַ הָעִנְיָן בְּמָשָׁל נָאֶה הַזֶּה. וְכֵן כָּתַב הָרַמְבַּ"ם. וּלְכָךְ לֹא פֵּרֵשׁ בּוֹ הָרַ"ב כְּלוּם: {נח} וְשָׁרָשָׁיו. הַמַּעֲשֶׂה דּוֹמֶה לְשָׁרָשִׁים, לְפִי שֶׁהֵם עִקָּר, כִּדְאָמְרִינַן לְעֵיל לֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. הָרַשְׁבַּ"ם: {נט} וְהָיָה. לְעֵיל מִנֵּיהּ כְּתִיב אָרוּר הַגֶּבֶר וְגוֹ' שֶׁאֵינוֹ בּוֹטֵחַ בַּה' שֶׁיַּזְמִין לוֹ פַּרְנָסָתוֹ אֶלָּא מַרְבֶּה בִּגְזֵלוֹת וּבוֹטֵחַ בִּבְנֵי אָדָם הַמַּחְזִיקִים יָדוֹ: {ס} כְּעֵץ. לְעֵיל מִנֵּיהּ כְּתִיב בָּרוּךְ הַגֶּבֶר וְגוֹ'. רַשִׁ"י. וְרוּחַ וַעֲקִירָה מְפֹרָשׁ נַמִּי בִּקְרָא, דְּכֵיוָן דִּכְתִיב עַרְעָר לְשׁוֹן יְחִידִי, וַעֲרָבָה לְשׁוֹן מִישׁוֹר, לְהוֹרוֹת דְּאִית בֵּיהּ תַּרְתֵּי לְרִעוּתָא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין אִילָנוֹת סְבִיבוֹתָיו וְגַם הוּא בְּמִישׁוֹר שֶׁאֵין סְבִיבוֹ הָרִים וּגְבָעוֹת אֵין מוֹנֵעַ לָרוּחַ שֶׁבָּא בוֹ וְיַכֵּהוּ עַד שֶׁיְּזִיזֶנּוּ מִמְּקוֹמוֹ. וּבַפָּסוּק וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל מְבֹאָר מִדְּאָמַר וְעַל יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו שֶׁזֶּה וַדַּאי לְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא מֻשְׁרָשׁ יָפֶה בָּאָרֶץ לֹא יְזִיזוּהוּ כָּל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם. מִדְרַשׁ שְׁמוּאֵל. וְהַיְנוּ טַעֲמָא שֶׁלֹּא הֵבִיא הַפָּסוּק מִתְּהִלִּים אַף עַל פִּי שֶׁדָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם מֻקְדָּם לְיִרְמְיָה, מִפְּנֵי שֶׁכָּאן יוֹתֵר מְבֹאָר וְעַל יוּבַל וְגוֹ'. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם רוצה לומר בזה שכל שנים מאלו כל אחד משניהם מועיל במציאות האחר ומשלים זולתו ואמנם דבריו בדעת ובבינה הוא ענין פלוסופים דק מאד ואני אזכרהו נשען על תבונת מי שעיין בזה הענין וזה שהדעת אשר יגיע לנו ונקנה אותו אמנם השיגנו המושכלות אשר נשיגם אם נפריד הצורה ונשכיל אותה או שנשיג הצורות הנפרדות במציאותם מבלתי שנשימם אנחנו דעת אבל הם במציאותם דעת וזאת ההשגה היא אשר תקרא בינה והוא הדעת ובדעת ג"כ נבין ואפשר לנו שנשיג מה שנשיג וכאילו יאמר שאם לא נשכיל מושכל אין דעת לנו ואם לא יהיה דעת לנו לא נשכיל מושכל כי בדעת נשיגהו והבנת זה הדבר קשה מאד ואפילו מן הספרים המחוברים בו כל שכן מכאן ואמנם אנחנו מישרים עליו הדרך הישרה לבד: כל שמעשיו. כבר פירשנו וביארנו אלה הדברים בזה הפרק מדברי רבי חנינא בן דוסא: (רמב"ם)
פרק ג - משנה יח
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן חִסְמָא אוֹמֵר, קִנִּין וּפִתְחֵי נִדָּה, הֵן הֵן {סב} גּוּפֵי הֲלָכוֹת {סג}. תְּקוּפוֹת וְגִימַטְרִיאוֹת, פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה:
ר"ע מברטנורה קִנִּין. קָרְבְּנוֹת הָעוֹף קְרוּיִין קִנִּין, לְשׁוֹן קַן צִפּוֹר. וְיֵשׁ בָּהֶן הֲלָכוֹת חֲמוּרוֹת, כְּגוֹן אִם נִתְעָרְבוּ חוֹבָה בִנְדָבָה, אוֹ עוֹלָה שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ לְמַעְלָה בְּחַטָּאת שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ לְמַטָּה: וּפִתְחֵי נִּדָּה. הִלְכוֹת נִדָּה שֶׁאִבְּדָה וִסְתָּהּ וּצְרִיכָה לִשְׁמֹר עַד שֶׁתַּחְזֹר לְפִתְחָהּ. וּפְעָמִים שֶׁהִיא צְרִיכָה לִטְבֹּל צ"ה {סא} טְבִילוֹת לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר טְבִילָה בִּזְמַנָּהּ מִצְוָה: הֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת. עִקַּר תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁמְּקַבְּלִים עָלֶיהָ שָׂכָר: תְּקוּפוֹת. עִנְיַן מַהֲלַךְ הַמַּזָּלוֹת {סד}: וְגִימַטְרִיאוֹת. חֶשְׁבּוֹן הָאוֹתִיּוֹת {סה}: פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה. כְּמוֹ הַפַּרְפְּרָאוֹת שֶׁרְגִילִין לֶאֱכֹל בְּסוֹף הַסְּעוּדָה {סו} לְקִנּוּחַ דֶּרֶךְ תַּעֲנוּג, כָּךְ הַחָכְמוֹת הַלָּלוּ מְכַבְּדוֹת אֶת בַּעֲלֵיהֶם בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת: (ר"ע מברטנורה).
עיקר תוי"ט {סא} הֵן דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּלְבֵית הִלֵּל אֵינָן רַק ל"ה. וְלַהֲלָכָה לֵיתָא כְּלָל אֶלָּא טְבִילָה אַחַת בָּאַחֲרוֹנָה. וְהָרַ"ב לֹא בָּא כָּאן אֶלָּא לְהַפְלִיג הָעִנְיָן: {סב} הֵן כוּ'. לֹא בָּא לְמַעֵט שְׁאָר הֲלָכוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה. דְּהָא לֹא מְמַעֵט אֶלָּא תְּקוּפוֹת כוּ'. אֶלָּא נָקַט הָנֵי לְפִי שֶׁהֵם דּוֹמִים לִתְקוּפוֹת כוּ' שֶׁהֵם חֶשְׁבּוֹנוֹת. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵלּוּ הֵם חֶשְׁבּוֹנוֹת הַבָּאִים מֵחֲמַת סָפֵק שֶׁאֵרַע בָּהֶן, וְאִלּוּ תְּקוּפוֹת כוּ' אֵין בְּחֶשְׁבּוֹנוֹתֵיהֶן סָפֵק, אֲפִלּוּ הָכִי אִינְהוּ עֲדִיפֵי. דֶּרֶךְ חַיִּים. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: {סג} הֵן הֵן כוּ'. הֵן וְהֵן קָאָמַר. וּכְמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ בַּגְּמָרָא דְּסוֹף פֶּרֶק קַמָּא דַּחֲגִיגָה עַל הֵן הֵן גּוּפֵי תּוֹרָה [עַיֵּן שָׁם בְּפֵרוּשׁ הָרַ"ב]. וּמִשּׁוּם דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר חִסְמָא הָיָה אַחַר הַחֻרְבָּן כוּ', וְאֵין לְקִנִּין שַׁיָּכוּת כוּ', הִלְכָּךְ אִצְטְרִיךְ לְאַשְׁמְעִינַן דְּאַף הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת אֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, לְפִי שֶׁהַתַּלְמוּד בָּהֶן בִּמְקוֹם עֲבוֹדָה הוּא. וְהָא דְּלֹא תָּנֵי הָכָא גּוּפֵי תּוֹרָה, דְּהָכָא עַל הַסְּפֵקוֹת הוּא אוֹמֵר, וְאֵין מִזֶּה בַּתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב כְּלוּם, אֶלָּא בַּהֲלָכָה שֶׁבַּעַל פֶּה: {סד} וְעַל שֵׁם שֶׁמַּקִּיפִים הָעוֹלָם בְּהֶקֵּף, נִקְרָא מַהֲלָכָם תְּקוּפָה כוּ'. וּדְבָרָיו הֵם עַל הַיְּדִיעָה מִן הַמַּהֲלָכִים בִּלְבַד, וְלֹא מַה שֶּׁנִּמְשַׁךְ מֵהֶם שֶׁהוּא קִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וְעִבּוּר הַשָּׁנָה, שֶׁלְּעִנְיָן זֶה וַדַּאי שֶׁהֵן וְהֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת הֵן כוּ': {סה} כְּמוֹ רְדוּ שָׁמָּה שֶׁאָמַר יַעֲקֹב, רֶמֶז לְמָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים שֶׁעָבְדוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם. וְכֵן בְּזֹא"ת יָבֹא אַהֲרֹן, רֶמֶז לְבַיִת רִאשׁוֹן שֶׁיַּעֲמֹד אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשֶׂר שָׁנִים. וּבְעָרוּךְ פֵּרֵשׁ שֶׁבִּמְקוֹם אֶחָד כּוֹתְבִין א' וּבִמְקוֹם מֵאָה כּוֹתְבִין ק'. וּבְדֶרֶךְ חַיִּים פֵּרֵשׁ, חָכְמַת הַמְּדִידָה וְהַתִּשְׁבֹּרֶת. וְקָרוֹב לִשְׁמֹעַ פֵּרוּשׁ זֶה, מִשּׁוּם שֶׁרַבִּי אֱלִיעֶזֶר חִסְמָא הָיָה יוֹדֵעַ לְשַׁעֵר כַּמָּה טִפּוֹת בַּיָּם [כִּדְאִיתָא בְּהוֹרָיוֹת דַּף י] כוּ', וּלְפִיכָךְ רָאוּי הוּא שֶׁיֹּאמַר כֵּן. וְאִלּוּ אַחֵר שֶׁלֹּא הָיָה שָׁלֵם בְּחָכְמוֹת אֵין מִן הָרָאוּי שֶׁיֹּאמַר כָּךְ. דֻּגְמַת מַאֲמָרָם זַ"ל בְּרַבָּה רֵישׁ קֹהֶלֶת: {סו} וְלִי נִרְאֶה לְפָרֵשׁ הַפַּרְפְּרָאוֹת שֶׁקֹּדֶם הַסְּעוּדָה לְהַמְשִׁיךְ הָאֲכִילָה. וְהַיְנוּ שֶׁמִּי שֶׁבָּקִי בִּתְקוּפוֹת, רוֹצֶה לוֹמַר בַּתְּכוּנָה עַצְמָהּ שֶׁהוּא מַהֲלַךְ הַמַּזָּלוֹת כוּ' וְכֵן בְּגִמַטְרִיאוֹת שֶׁהִיא חָכְמַת הַשִּׁעוּר [כֵּן פֵּרֵשׁ הַמַּגִּיד] הַקֹּדֵם אֵלֶיהָ. הֵם פַּרְפְּרָאוֹת הַמַּמְשִׁיכִים לֵב הָאָדָם לַחָכְמָה הָאֱלֹהִית. שֶׁמִּידִיעַת גַּלְגַלֵּי הַשָּׁמַיִם יֵדַע וְיַכִּיר הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ כִּי הוּא רוֹכֵב שָׁמַיִם שֶׁמֵהַנִּרְכָּב יִוָּדַע הָרוֹכֵב. וְכֵן לְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י וְהָרַ"ב שֶׁגִּימַטְרִיּוֹת הוּא חֶשְׁבּוֹן הָאוֹתִיּוֹת הוּא פַּרְפְּרָאוֹת לַחָכְמָה הָאֱלֹהִית שֶׁבְּסֵפֶר יְצִירָה וְדוֹמָיו שֶׁמִּשְׁתַּמְּשִׁים מְאֹד בְּחֶשְׁבּוֹן הָאוֹתִיּוֹת וְנוֹטָרִיקוֹן וְצֵרוּפֵיהֶם. וְיֵשׁ לוֹמַר שֶׁכִּוֵּן הַתַּנָּא לִשְׁנֵיהֶם הַיְנוּ לַחָכְמָה הַמֻּשֶּׂגֶת בְּעִיּוּן וּבְמֶחְקָר וְהַיְנוּ עַל יְדֵי הַתְּקוּפוֹת, וְלַחָכְמָה הָאֱלֹהִית הַמְּקֻבֶּלֶת. וְעַיֵּן תּוֹסְפוֹת יוֹם טוֹב: (עיקר תוי"ט).
רמב"ם זה מבואר וכבר בארנו ענינו בפרקים הקודמים: (רמב"ם)